נסגדים שכמותם.

היי!

חזרתי מטיול פתי"ש בצופים, ובפוסט אני הולכת לספר רק עליו. חרא של טיול! (כמובן, היה כיף להיות עם הבנות מהכיתה ועם המדריכים, אבל חוץ מזה היה מרגיז.)

זה מסופר בצורה של סיפור, פשוט כי הכי נוח לי לכתוב ככה.

דרך אגב, ידעתם שפול מקרטני הוציא שיר חדש, I Want To Come Home? *.*

עלינו על האוטובוס; הנסיעה היתה ארוכה ושקטה - חוץ מהשירים הדביליים שהבנות מהכיתה שלי השמיעו בטלפון שלהן; יש להן חרא טעם במוזיקה - "ובא לי בא לי עלייך, בא לך בא לך עליי". עמוק!

הגענו למין מקום מכוער; אבל מזג האוויר היה נעים. אני וקרן היינו אמורות לישון באותו אוהל - כל אחד מביא אוהל, וישן איתתו עוד מישהו אחד מהקבוצה או יותר, מה שמתחשק.

יצאנו מהאוטובוס לקחת את התיקים; קרן לא מצאה את התיק הגדול שהביאה ונכנסה לפאניקה.

שחר, המדריכה, ניסתה לעודד אותה, אבל זה לא עזר וקרן נראתה ממש לחוצה.

אז שחר הלכה איתה לחפש את התיק בעוד שאנחנו שמנו את התיקים.

בסוף קרן מצאה את התיק וקליינר (הכינוי של מדריך כלשהו) עזר לנו להקים את האוהל.

הכנסנו את שקי השינה ופרקנו את התיקים. קליינר הלך לעזור לשירה, שני ועומר (חברות שלי מהכיתה) להקים את האוהל, אבל הוא לא הצליח. הוא הלך לקרוא למדריכים אחרים שיעזרו לו אבל עדיין לא ניתן היה להקים את האוהל. לבסוף הוא אמר שאי אפשר להקים את האוהל ושהן צריכות לישון באוהל אחר.

עומר נלחצה. כמובן. "אני כל-כך כל-כך הולכת להידפק!!!!!!!! אני לא יודעת מה לעשות!!!!!! לא יהיה לי עם מי לישון ו - "

"עומר, סתמי כבר." שני קטלה אותה xP

עומר ניגשה אליי ואל קרן ובקשה לישון באוהל שלנו, אבל קרן הסבירה לה שהאוהל קטן מדי אז היא הלכה אל ליסה ויובל. (חברות אחרות שלי מהכיתה)

"ליסה, יובל - אני, שני ושירה יכולות לישון איתכן באוהל?"

הן החליפו מבטים והסבירו לה שבקושי יש להן מקום לתיקים של עומר, אז בטח שלא יהיה להן מקום לעומר עצמה.

עומר כעסה. "תראו, האוהל שלכן פי שתיים משל דריה וקרן, אתן לא תופסות חצי מהמקום, מה הבעיה שלכן להכניס אותנו לאוהל?"

עד ארוחת הערב עומר, שני ושירה לא הסכימו לדבר או לבוא במגע עם יובל וליסה, שכמובן נורא נעלבו.

אחרי שאכלנו הלכנו לקבל עניבות. ליסה הלכה ראשונה וחזרה עם חיוך מאוזן לאוזן. "תראו!" היא נפנפה בעניבה הכחולה.

שני רק זרקה בה מבט קר. החיוך של ליסה נמחק מייד - היא התחילה להבין שהן כועסות עליה. ליסה היתה עד אז ממש מקובלת ואחת מהחברות היותר קרובות של שני, שהיא "מלכת הכיתה". היא התיישבה ונראתה עצובה. מיהרתי להחמיא לה על העניבה.

בשאר הטיול פשוט נקרעתי בין שני, שירה ועומר לבין ליסה ויובל; יובל חברה טובה שלי וליסה גם בסדר, אבל לא רציתי לפגום ב"מעמד החברתי" שלי, אז פשוט זגזגתי בין האוהלים.

כמובן שע"שש (עומר שירה שני, כי אין לי כוח לכתוב את השמות) זרקו אליי דברים מאוד נחמדים כלפי י"ל: (יובל ליסה, כי גם את השמות שלהן אין לי כוח לכתוב) "למה את הולכת לאוהל שלהן?! הוא מזוהם, את תידבקי בשפעת הקמצנות!" "הן סתם זונות!" וכו' וכו'. נחמד, לא?

"אבל, דריה," אמרה לי יובל באחת הפעמים שהייתי באוהל שלהן, "למה את הולכת לאוהל שלנו אם את גם בשלהן? את רוצה להיות איתן ואת באה לפה רק כי לא נעים לך, נכון?"

לא ידעתי מה לענות. "לא, אני רוצה להיות בשני האוהלים."

"זה בסדר, דריה," אמרה לי יובל בעוד ששמעו ברקע את ע"שש קוראות לי, "את יכולה ללכת אליהן."

הנדתי בראשי. "לא, אני לא הכלב שלהן שאבוא אליהן מתי שארצה, אני אהיה בשני האוהלים מתי שארצה. למה, אתן לא רוצות שאהיה פה?" בחוץ נראיתי שלמה, אך בפנים... ידעתי שאני משקרת. אני אוהבת מאוד את י"ל, אבל לא רציתי לריב עם עש"ש.

"בטח שאנחנו רוצות," אמרה ליסה במהירות, "אבל... גם קרן שם, ו..."

באותו רגע ראשה של שירה השתרבב מפתח האוהל. "דריה, בואי, למה את עם הדביליות האלה?"

לא ידעתי מה לענות. הבטתי בי"ל ואחר כך בשירה, ובסוף החלטתי. "אני אבוא עוד מעט." למה לא אמרתי מייד שליסה ויובל לא דביליות?! יובל אחת מהחברות הכי טובות שלי, למה לא התנהגתי כמו חברה טובה והגנתי עליה?!

"אוף. טוב, נחכה לך." שירה יצאה מהאוהל. גם שירה וגם עומר חברות טובות שלי, לעזאזל, ושני... אני ידידה שלה, אבל אני ממש חברה של עומר וגם של שירה.

"לכי אליהן," יובל מתחה את זוויות פיה כך שפיה התאחד לקו אחד ישר.

"לא," אמרתי חלושות, לא בטוחה בעצמי, "אני אשאר עוד קצת."

יובל הצביעה על הריצ'רץ' של האוהל. "זה בסדר. לכי."

הבטתי בה והבטתי בליסה. לא ידעתי מה לעשות. הרגשתי כאילו אני נחלקת לשתי דעות. ואז, כמו מטומטמת, פשוט קמתי. "אני צמאה, אבל אבוא אחר כך."

והלכתי אחריהן, כמו "הכלב שלהן שיבוא אליהן מתי שירצו".

אחר כך, כשבאתי אליהן... הן כבר ישנו. כעסתי על עצמי. החלטתי לחזור לאוהל שלי, אז חזרתי לשם וקרן וע"שש היו שם.

"היי," מלמלתי והתיישבתי על שק השינה שלי.

"היי," ענו כולם. החלטתי לפתח משהו מעניין, "בואו נמציא צ'יזבט!"

"כן - לא, אני לא טובה בלהמציא צ'יזבטים." אמרה שירה. קרן ושני נענו להצעה, אז אני פתחתי את הסיפור. הנה הגרסא הכוללת:

היה היתה פעם נערה בת חמש עשרה שקראו לה אנה. המשפחה שלה הייתה מאוד ענייה, אז היא עבדה כדי שיהיה להם כסף. מה היא עשתה? עבדה בתור בייביסיטר. יום אחד היא הוזמנה לבית בשכונה מפקפקת - הציעו לה לשמור על ילד בן חמש וילדה בת שנתיים וחצי. אנה שמעה דברים רעים על השכונה, אבל החליטה לבוא בכל זאת, כי היא ממש נזדקקה לכסף.

היא הגיעה ב9, וההורים יצאו כשהם מבטיחים שיחזרו אחרי 11. אנה הלכה לחדר של הילדים וראתה שהם ישנים, אז היא חזרה לסלון והחליטה לראות טלוויזיה. בהתחלה הכל היה בסדר, אבל אז פתאום היא היתה בשחור לבן, ואחר כך - המסך נהיה שחור. לא ראו כלום. אנה אמרה לעצמה שזאת כנראה תקלה עם החשמל והחליטה לקרוא ספר. היא לקחה ספר שנראה לה מעניין ודפדפה בו. פתאום לא היה כתוב כלום על הדפים, אז אנה חזרה לדפים הקודמים, לראות אם גם להם קרה אותו דבר - וכל הדפים נעלמו. רק כריכה של ספר נשארה. אנה נבהלה מאוד והבינה שזה כבר לא צירוף-מקרים.

היא הלכה לחדר של הילדים כדי לראות אם הם בסדר - אבל היה חושך, אז היא הדליקה את האור וניגשה אל המיטות. הן היו מכוסות בדם, והילדים - אינם!

היא משכה את השמיכה של אחת המיטות, מבוהלת - ומצאה רק עין ירוקה ממצמצת. היא צרחה עלתה לחדר של ההורים, לישון לכמה רגעים. אולי כשאתעורר אגלה שזה היה רק חלום, חשבה. היא התיישבה על המיטה ועצמה את העיניים, כשפתאום יד קרה נגעה בעורף שלה ומשכה לה בשיער. אנה נבהלה, פקחה את העיניים והסתכלה לאחור. היא ראתה רק חושך, אז היא שלחה יד אל המנורה - ופתאום היא התחילה להבהב. אנה נבהלה ופתאום נעשה חושך והמנורה לא דלקה. היא הדליקה את המנורה והסתכלה לאחור, ולא ראתה יד, אבל היד המשיכה למשוך לה בשיער ובבגדים...

לא חיברנו לזה המשך. אחר כך אני, עומר ושירה הלכנו לישון ושני וקרן נשארו ערות.

קמתי ב5:30 בבוקר, וגיליתי שישנתי רק שעתיים ומשהו. פאקינג טריפ.

התארגנו, ארזנו את האוהל ונסענו - באוטובוס - למסלול. הוא היה מלא באבנים ובסלעים ומגעיל נורא, אבל עברנו אותו.

בדרך חזרה הבייתה לא הפסקתי להקיא. שחר הביאה לי שקית, מגבונים וסוכריית מנטה וכל הזמן הקאתי בהפרשים של כמה שניות. שני ושירה כל הזמן שאלו אותי אם אני בסדר. רציתי לומר להן, "אתן רואות שאני לא בסדר, לא?" אבל אמרתי רק, "כן".

האוטובוס עצר בבאולינג - ששם גם נפגשנו בהתחלה - וכשחיכיתי לאבא חשבתי שאולי אני פשוט צמאה. אז גמרתי בקבוק שלם, ואז פתאום זה בא. לא יודעת מאיפה. הקאתי את כל המים על התיק הקטן שלי, החמוד ההוא של ג'נספורט. כל הגוף שלי רעד וגם הקול שלי. התקשרתי לאבא שלי ושאלתי אותו איפה הוא, והקול שלי רעד כמו לא-יודעת-מה.

הוא בא אחרי כמה דקות ועזר לי להעלות את התיקים.

כשהגעתי הבייתה אמא הכינה לי תה. שתיתי אותו ואז זה פתאום בא. שוב.

הקאתי את התה בכיור שבחדר הרחצה. את כולו. אמא כמובן נבהלה. אבא שמר על קור רוח, "מחר תהיי כמו חדשה."

הלכתי למיטה אחרי שהתקלחתי ושמעתי שירים בMP4. כשהקאתי הושמע ברקע של האוטובוס השיר Make Me Smile של סטיב הרלי (החתיך המוכשר3:) ועכשיו אני חושבת שלעולם לא אוכל לשמוע אותו שוב, ואני ממש אוהבת את השיר הזה.

ניחא. אני חושבת שנרדמתי ממש מהר, כי בבוקר לא הייתה בכלל סוללה בMP שלי, מה שאומר שנרדמתי מבלי לכבות אותו.

היום היה אמור להיות טיול לאיזשהו מקום, אבל הייתי עייפה ולא היה לי כוח לזה, וגם יצא לי קקי נוזלי, אז אמא שלי הרשתה לי להישאר בבית - אז הנה אני עכשיו כותבת לכם על הטיול ומסכמת בשתי מילים:

פאקינג טריפ!