רענן שקד בידיעות אחרונות מתוודה על שנאתו למוזיקה המזרחית. במאמר ארוך שמתחפש לראיון עם משה פרץ (או קובי פרץ?) שקד מתוודה וידוי ארוך על טינתו העמוקה למוזיקה המזרחית, וטוען כי הוא מייצג את דעת הרוב. כן גם אותו פרץ (כנראה בכל אופן משה) מכניס מילה או שתיים באמצע. אני מכיר אנשים שקראו את המאמר בתחושה אדירה של הקלה, שסוף סוף מישהו מעז לכתוב את מה שהם חושבים. אני מכיר אחרים שיגידו שזו שיא הגזענות וההתנשאות. אז בואו ניתן לשקד את הקרדיט. הוא לא גזען, כי מטעם שונה במוסיקה לא משתמעת גזענות, והוא לא מתנשא, כי הוא לא אומר שהמוזיקה שהוא אוהב היא מתוחכמת יותר או נבונה יותר. הוא פשוט לא אוהב מוזיקה מזרחית והוא פשוט מאוד טועה.
את האהבה שלי למוזיקה מזרחית התחלתי במוצב הבופור. הייתי שם בסוף 1987. את המוזיקה המזרחית השמיעו אז בקסטות. לא ניתן היה לשמוע אותה ברשת ב' או בגלי צה"ל, השדרים של היום בגלגלצ עוד לא נולדו, ואת הטעם שלי ושל הדור שלי הכתיב יואב קוטנר, שבאמת לא ממש התייחס אז למזרחי. אז אני שמעתי המון ביטלס, ודורס, ופינק פלויד, ומאיר אריאל, וטום וייטס, ורצה אצלנו קסטה מחתרתית של "מאמי" עם אהוד בנאי ואלפנט, שנתפס כדבר הכי גאוני שנוצר אי פעם, והסתכלתי מלמעלה למטה על מי ששמע מוסיקה שנתפסה בעיני כפחות מתוחכמת ופחות מורכבת. מזרחי? לא תודה. תרחיקו את הדבר הזה ממני. זה נתפס כמו התחנה המרכזית בתל אביב, שהשירות בצבא גרם לנו להכיר, והשירים האלו היו מושמעים בה. דחוס, נחות, קולני וריחני, הומה אדם, אבל לא ממש אדם שתרצה לשבת איתו לארוחת ערב.
זוהר כבר התאבד, אירוע שהצליח לחדור למודעות שלנו, אבל הוא נתפס כמשהו נחות, כשוליים, ביחד עם עוד כל מיני שמות שעדיף למות ולא להתפס עם קסטה שלהם. זה מה ששמענו אז, קסטות. הבופור היה אז מרחשת של המון אנשים מיחידות שונות, עם דומיננטיות לגולני ולפלוגת מרגמות של אחד מגדודי השריון. המקום היחיד שניתן היה לישון בו היה מעין צינור ענק מתחת לאדמה, שכונה "הצוללת". בצוללת היה כל הזמן אור ורעש. והיה שם טייפ שהשמיע 24 שעות ביממה את זוהר. בהתחלה זה היה בלתי נסבל. אבל אחר כך התרגלתי. כשיצאתי לחופשה כבר חיפשתי את הקסטה בעצמי. הוא פשוט אדיר, זוהר. אני מודה לכל החבר'ה מהמסייעת שהכריחו אותי להכיר אותו. זאת מתנה לחיים.
מוסיקה טובה היא מוסיקה טובה. פרפורמר אדיר (שיכול להיות, אגב, בן אדם מתועב, וארגוב כנראה היה כזה) הוא פרפורמר אדיר בכל ז'אנר. מי שמכניס לשיר את הנשמה יכול לשיר מזרחי, או רוק, או קאנטרי, או בלוז, ובכל סגנון זו תהיה מוזיקה גדולה. מי ששר בשביל הכסף, או בשביל הפרסום, או בשביל המעריצות, תמיד יישמע אותו דבר. המוזיקה המזרחית היא כמו כל סגנון. יש המון זבל מסחרי, שמתקיים לצד מעט מאוד שירים נוגעים ללב, ויפים, ומרגשים של אנשים מוכשרים באמת שהקריבו הרבה בשביל שהזבל המסחרי יוכל לשגשג לצידם.
אם המוזיקה המזרחית תעלם לנו מהחיים (כמו שמקווה שקד, שמוכן לשים כסף בשביל שהיא "תגדל שפם ותשנה כתובת" או משהו מסוג זה) נפסיד המון. השנים שלפני עליית המוסיקה המזרחית לא היו רצופות רק זמרים איכותיים שיושבים להם וכותבים רוק קורע, או בלדות מרגשות. לא הכל מאיר אריאל ושלום חנוך. נדמה לי שאני זוכר אמירה נפלאה של קוטנר, ב"סוף עונת התפוזים" או באיזה סידרה שלו ברדיו על המוזיקה הישראלית, כשדיבר על "את ואני נולדנו בתש"ח", שזכה באחד המקומות הראשונים בפסטיבל הזמר ב-1973. אם יורשה לי, לטעמי זו מוזיקה ירודה בכל רמה שהיא, החל מרמת הלחן, דרך הביצוע, ואלוהים - המילים. אז קוטנר השמיע את השיר ואז שאל את עצמו בקול במה השיר הזה, מרכז המיין סטרים הישראלי של 1973, עדיף על המוזיקה המזרחית שנוצרה אז ונאסרה להשמעה? לו לא הייתה תשובה וגם לי אין. המיין סטרים היום זה אייל גולן ושרית חדד. לא עדיף בכלום על שלמה ארצי ועדנה לב של 1973. אולי הפטריוטיזם פחות דוחה, את מי שפטריוטיזם מהסוג הזה דוחה אותו. (כן, שלמה. אני מדבר על ברוך ג'מילי. נכון שהיום אתה קצת מצטער? לא נורא. לכל מקום שאתה הולך קח שתי חולצות ודוכיפת, תרקוד ותשכח). בצד המיין סטרים הזוועתי באמת הזה פעלו דברים יותר איכותיים, ועשו דברים יותר מעניינים. כך היא דרך העולם. המיין סטרים היום לא יותר טוב. אבל גם לא יותר רע. מיין סטרים.
אם כבר דיברנו על מילים, אני רוצה להביא כאן מילים מרגשות וגאוניות של אחד השירים היפים ביותר של זוהר. כתבה אותן אחת, תמי לוי, שלא זוכה לתהילה שזכו לה תמלילנים אחרים. לא שמעתי על "ערב הוקרה לתמי לוי" או על "פרס תמי לוי לתמלילן הצעיר" אבל אם זו הדוגמה של הכתיבה שלה מישהו צריך להוסיף אותה לתכנית הלימודים ולתת לה את פרס ישראל. המילים האלו הן זֶן טהור. הן מסבירות כל כך הרבה, וכל כך נכונות. אין בהן שום מטאפורות, החתולים לא מחשבים בהן את קיצם, פשוט אמירה ישירה על החיים -
"יש דברים נסתרים
לא נבין לא נדע
נעשה גם דברים
שנראים בלי סיבה
לא צריך כל דבר
לחקור ולשאול
לפעמים גם מותר
לא לדעת הכל"
תודה לך תמי לוי. ותודה לך זוהר. ותודה גם לדקלון ולניסים סרוסי, ולאבנר גדסי, ולכל השאר. אל תגדלו שפם. אל תלכו לאף מקום. תישארו איתנו. אתם הופכים את החיים שלנו ליותר יפים ויותר מגוונים ויותר מעניינים.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
