הבלוג של אבו אלמוג

אני חוזר לנושא האהוב עלי - האמן ומרגריטה. לשידור הסידרה ב"יס ראדוגה" נותרו רק עוד שבועיים, וזה פחות או יותר פרק הזמן שהסובבים אותי ואלו הקוראים את הבלוג הזה יצטרכו לסבול את הנושא. לטובת אלו שבחרו להמשיך לקרוא אני מבטיח להיות קומוניקטיבי, לפחות כמו נינט באלבום החדש. אגב - נושא מצויין לפוסט, אם תנוח עלי הרוח.

הספר מסתיים בכך שהמשורר, בזדומני, יושב על ספסל, ולידו אחד, ניקולאי איוואנוביץ'. בזדומני הוגה בפונטיוס פילאטוס, אך איוואנוביץ' מבכה את ונוס שלו, שהלכה, ועליה ויתר בשביל פתק. איוואנוביץ' זה הוא השכן מהדירה התחתונה של הבניין של מרגריטה. כשמרגריטה מרחה על עצמה את הקרם השטני והפכה למכשפה, היא הותירה למשרתת שלה, נטאשה, את צלוחית הקרם. זו מרחה אותו על עצמה והפכה אף היא למכשפה, ולאחר מכן מרחה את הקרם על השכן, שהפך לחזיר מעופף. השלושה טסו יחדיו לנשף של השטן, ובילו שם באופן המתואר בספר והדברים ידועים. מייד לאחר הנשף, עמדה בפני איוואנוביץ' דנן הברירה, להמשיך ולהיות לחזיר המעופף של נטאשה המכשפה, או לשוב לחייו האפרוריים של אזרח ברוסיה הסובייטית. הוא כמובן בחר לשוב לדירתו, אך ביקש מהשטן פתק שיאשר לאשתו ולמקום עבודתו כי איחר לעבודה בשל כך ששהה כל הלילה בנשף של השטן. הוא קיבל את הפתק, אך איבד את נטאשה. במשך שארית ימי חייו ישב ויבכה את האפשרות שהייתה לו להישאר כחזיר של המכשפה נטאשה, ולטוס עמה מדי לילה בשמי מוסקבה, אותה החליף בפתק למקום העבודה.

נטאשה זו, אגב, היא בחורה צעירה ויפה להפליא. גם ברומן, אך גם בסידרה. בורטקו, המקפיד להציג את השחקניות שלו בעירום חזיתי במהלך הסידרה, ביצע כאן בחירה נבונה, שכמעט ומפצה על הבחירה האיומה באנה קובלצ'וק כמרגריטה. קובלצ'וק מבלה את הסידרה כשעל פניה הבעה של מורה בחטיבת הביניים שתפסה את התלמידים בטיול שנתי עם פחית בירה וסיגריה. מעין סלידה עולמית מלווה בייאוש תמידי. גם בקטעים היותר כיפיים, כגון הקטע בו היא טסה עירומה על מטאטא לדירתו של לטונסקי, המבקר, והורסת שם את כל מה שנקרה לידה, לא ברור בדיוק אם היא נהנית מכך, או שמא הדבר נכפה עליה בניגוד לרצונה והיא הייתה מעדיפה לשבת ליד השולחן שלה ולבדוק מבחנים באלגברה.אבל נטאשה (קסניה נזרובה) נהנית מכל רגע בו היא טסה על החזיר בשמי מוסקבה, והיא יפה עד כמה שצעירה רוסיה בת עשרים יכולה להיות יפה. לו אני ניקולאי איוואנוביץ' לא הייתי מחליף אותה גם בעשרה פתקים.

וזו בדיוק הנקודה של הפוסט הזה. כמה פעמים בימי חיינו ניקרתה לנו ההזדמנות להיות החזיר המעופף, ודחינו אותה בשביל פתק? כמה פעמים העדפנו את הביטחון של הידוע והמוכר על פני הזינוק אל הלא ידוע, כמשרתיה של המכשפה? כמה פעמים נסתכל לאחור, וכמו איוואנוביץ' נבכה את אותה ונוס, אותה נטאשה, שהייתה יכולה להיות בהישג היד לו רק היינו יותר נועזים, פחות שגרתיים, יותר... חזיריים?

החזיר של המכשפה הוא יצור די נחות דרגה בהירארכיה של הגיהנום הבולגקובי. כאשר הוא מגיע לנשף, שולח אותו וולנד, השטן, אל המטבח. מרגריטה חוששת לחייו, שמא ישמש כמתאבן בארוחת הערב המפוארת שמתכנן השטן, אך קורובייב מרגיע אותה כי הוא רק ישב שם וישחק קלפים עם הטבחים, שכן בנשף המפואר של השטן אין מקום לחזיר. ועדיין, עדיף לו, לאיוואנוביץ', להיות החזיר המעופף עם ונוס שלו, מאשר להמשיך ולחיות את חייו היום יומיים, השגרתיים.

לניקולאי איוואנוביץ' ניתן הזיכרון החי של הטיסה בשמי מוסקבה כשעליו רוכבת היפה שבנשים. לרבים מאיתנו המעדיפים מדי יום את הפתק על החזיר, אין אפילו את הזיכרון, רק חזון עמום של איך היו הדברים יכולים להיות לו היינו אומרים "כן". לולא היינו מבקשים את הפתק, וחוזרים אל החיים השגרתיים, אל עמל היום יום, אל מוסקבה הסטליניסטית שלנו, האפרורית, האישית. האם בפעם הבאה שתועמד בפנינו הבחירה נאמר כן? רוב הסיכויים הם שלא. איוואנוביץ' יכול לבכות עד מחר (והוא אכן עושה את זה), אבל ריח הבורשט של אשתו הוא שהשיב אותו מהנשף של השטן לדירתו. יש להניח שעמוק בלב הוא יודע שטוב לו יותר כניקולאי איוואנוביץ' מאשר כחזיר המעופף. לולא היה שמו ניקולאי איוואנוביץ' הייתי בטוח שהמדובר ביהודי כשר. מכל דמויותיו של בולגקוב הוא המצטיין ביותר באותה אמנות יהודית עתיקה - הקיטור.