הבלוג של אבו אלמוג

אני מנוי על מעריב. נתחיל בזה שזה העיתון היחיד המוכן להגיע אל סף דלת ביתי, המצויה, כידוע, מעבר להרי החושך, חמישה קילומטר דרומית לכרמיאל. רק מחלקי העיתונים האמיצים של העיתון הזה, העשוי ללא חת מוכנים להסתכן בשועלים המשוטטים, בעדרי הפרות הפראיות, ובשער החשמלי הצהוב, הגדול והמאיים, להגיע ליישובי הזעיר, ולהשליך, תוך סיכון גוף ונפש, את העיתון על דלת ביתי. העיתון הנפוץ במדינה אינו עד כדי כך נפוץ, והעיתון לאנשים חושבים כנראה הדיר אותי מקהל הציבור החושב (ואיזה אדם חושב היה גר במקום בו אני גר), כך שנותרתי עם מעריב. בחירה לא רעה, דווקא. במיוחד אחרי שיאיר לפיד עבר לידיעות.

והיום העיתון בישר לי ש"הראיות מצטברות". בפרשיה האומללה באמת של המאבטח החשוד באונס מבשר מעריב, (לאחר סיכום בטבלה נאה את מצב החקירה בצבעים יפים - אדום לרעת המאבטח, ירוק לטובתו, ואפור "לא ברור"), כי "סיכום מצב החקירה בפרשת האונס וכמות הראיות מעלים תמונה עגומה למדי מבחינתו של סרן א'". כל זאת כשבוע לאחר תחילת הפרשה. עוד בטרם הועברו הראיות לפרקליטות להגשת כתב אישום, כבר ניהל העיתון את המשפט, וקבע את אשמת המאבטח. המשפט, מעתה, הוא עניין פורמלי בלבד.

זה לא יוצא דופן. הערכאה העליונה של "מעריב" כבר ניהלה את משפטו של סלימאן אל עביד, שיושב במאסר עולם בעניין חנית קיקוס, ומצאה כי הלה זכאי. מסע יחסי הציבור שניהל העיתון הצליח להביא לכך ששר המשפטים הרגיש "אי נוחות" מההרשעה, ושנשיא המדינה קצב את עונשו ל-27 שנות מאסר. עד כמה שידוע לי הלה לא הועמד ל"משפט חוזר" וכך נותרה בעינה הקביעה כי הלה חטף, אנס ורצח את חנית קיקוס לפני כ-16 שנים.

התערבות התקשורת בעניינים תלויים ועומדים בפני ערכאות שיפוטיות הגיעה לשיא כאשר נשלחו (כמדומני על ידי ידיעות אחרונות) שלוש עדות בעניינו של חיים רמון אל הפוליגרף, ונמצא כי הן דוברות אמת. וכל זאת בעוד המשפט מתנהל. בית המשפט הביע את דעתו על עניין זה, ועדיף באמת לחסוך מכם את דעתי. יש דברים שגם המקלדת לא סובלת.

סוב יודיצה הוא כלל לא חכם בדרך כלל. הוא חריג לזכות הגדולה של חופש הדיבור, וחופש העיתונות, הוא נוגד את זכות הציבור לדעת, ואת זכות הבעת הדעה של העיתונאים. הפעם היחידה, כמדומני, בה הופעל, הייתה במקרה של דב יודקובסקי וניצול השואה נוח קליגר, שכתבו מדם ליבם את הרהוריהם על דמיאניוק, ונלקחו על ידי פרקליטו, יורם שפטל, עד לבית המשפט העליון, בטענה כי עברו על עבירת הסוב יודיצה. לא לשם כך נועדה העבירה, ולא אלו הערכים החברתיים עליהם באה להגן. בחברה חופשית באמת, פתוחה ודמוקרטית אין מקום לעבירה זאת בספר החוקים. עם זאת, בחברה גרגרנית, חסרת מעצורים ובולענית, צריך מישהו שיאמר די. והמישהו הזה כבר אינו קיים.

יש לזכור כמה הבדלים בין המשפט שעורך העיתון ובין המשפט שעורך... בית המשפט (עד כמה שרעיון זה, שבית המשפט הוא המוסמך, יראה מוזר, מגוחך לעיתים) -

* חומר החקירה המלא אינו עומד בפני העיתונאי, אלא הדלפות מכוונות אם מצד זה או מצד אחר.

* לעיתונאי יש אינטרס ברור למכור את עיתונו. למערכת המשפט, בראייה כוללת, אינטרס להוציא את הזכאי זכאי, ואת האשם אשם.

* העיתונאי לרוב פחות משכיל משפטית, פחות מבין בהליכים משפטיים, ובעל יכולת ניתוח פחותה בנושאים משפטיים מהמעורבים במשפט - הפרקליט, הסניגור, בית המשפט.

* העיתונאי אינו נבחר לתפקידו, אינו ממונה לתפקידו, וכמעט ואינו אחראי כלפי איש, פרט לבעל העיתון המשלם את שכרו. לזה יכול להיות אינטרס כזה או אינטרס אחר. השופט ממונה לתפקידו, התפקיד מתקיים בשקיפות מלאה, והוא אחראי כלפי הציבור.

וזה רק על קצה המזלג. כל אלו, כאמור, אינם משנים, כאשר ינהג העיתונאי באיפוק עצמי, יפרסם רק מה שנראה כמוצק ועובדתי, לא כספקולציות, ינסה לשמור על הריחוק הנאות ממושא הכתיבה שלו, ובמיוחד ינסה לדווח על החדשות ולא ליצור אותן. במדינתנו הגרגרנית, בעלת התחרות הפרועה ששברה את כל הכללים בכל השווקים, ושוק העיתונות אינו יוצא דופן, זו דרישה בלתי אפשרית. מי שלא ימצא את החומר המדמם, עם הניתוח הפסאודו-משפטי, והקביעות החותכות בעיתון זה, ימצא אותן בעיתון האחר. את זה אנחנו לא רוצים, נכון? כי באמת מעריב לא יכול לבנות על קליינטורה של אנשים שגרים ביישובים מאוד נידחים, כמוני, במיוחד עם מוסף השבת של ישראל היום.

אז מה אפשר לעשות? לא לקנות את זה. לא במובן של לא לקנות את העיתון. אני אוהב את מעריב. זה עיתון טוב ואמשיך לקנות אותו גם אם ימשיך למכור לי כתבות מהסוג הזה. מקסימום אתעצבן קצת, אכתוב פוסט בבלוג, ואעבור לעניין הבא. לא לקנות את זה במובן של לא להאמין לזה, לא להפוך את זה לשיחת היום, ולהמתין לקביעה המוסמכת. את "שמעת שהדי אן איי של המאבטח תואם את מה שנמצא על הנאנסת" צריך להחליף "שמעת שבית המשפט הרשיע / זיכה את המאבטח". אם הם יבינו שזה לא עובד עלינו. אם הם יבינו שאנחנו חושבים שכתבות כאלה פוגעות בשלטון החוק, ובהליך התקין, ושהקורבן הבא יכול להיות כל אחד מאיתנו, הם יפסיקו לכתוב את הכתבות האלה. אבל זה דורש מידה מסויימת של ריסון עצמי, הן מצד הקהל, והן מצד העיתונאים. וריסון, במדינתנו הגרגרנית (זו כבר הפעם השלישית שאני משתמש במילה הזאת, אבל היא כל כך מתאימה) הוא מצרך נדיר.