הבלוג של אבו אלמוג

הבת שלי קצת חולה אז ישבתי איתה הבוקר וראינו את ערוץ VH-1, כדי לעודד את רוחה. היא אומרת שזה כיף לשבת מחובק עם אבא ולשתות כוס תה חם. VH-1 הוא ערוץ שבצפייה רצופה של שעה אפשר לראות בו כל מיני דברים. מקליפים די עתיקים עד הדברים הכי חדשים. הרבה זבל חדש (הבלאק אייד פיז. צריך לאסור על זה בחוק), קצת דברים חדשים ומעניינים (הבי קרוס של הגוסיפ. מאיפה הביאו את הזמרת הזאת ואיך זה שלא שמעתי עליה עד עכשיו?), ודינוזאורים. ראיתי את "ניקיטה" של אלטון ג'ון מ-1985, וזה מה שהביא אותי לכתוב את הפוסט הזה.

בזמן אמת, ב-1985, השיר הזה נראה לי זוועה. משהו נורא מתקתק. את אלטון ג'ון אהבתי מאוד, אבל את אלטון הבועט והחי של תחילת הסבנטיז עם קרוקודייל רוק ודרך הלבנים הצהובות, ולא את הדבר הבכייני הזה. היום זה נראה הרבה יותר מעניין, לא יותר טוב, אבל מעין הצצה לתקופה שחלפה ועברה.

הקליפ הוא פיסת תעמולה קפיטליסטית מימי המלחמה הקרה, וטוב לראות אותו כדי להבין את היעדים של המלחמה, ובאיזה מובן הם הושגו. העלילה היא נורא פשוטה. אלטון ג'ון יושב במכונית ספורט אדומה ליד חומת ברלין וצופה בחיילים הרוסים השומרים עליה. יש שם חיילת נורא חתיכה, שהיא, כמסתבר, ניקיטה (זורקת הדיסקוס הבריטית אניה מייג'ר שהיו לה חמש עשרה דקות תהילה בקליפ הזה ובכל מיני פירסומות באמצע האייטיז). החיילת נדלקת על אלטון, וחולמת איך היא תצא איתו לדיסקו ולבואולינג, אך בסוף כל אחד נשאר מהצד שלו של החומה.

צריך לראות את התגשמות החלום הקפיטליסטי לפי הקליפ הזה מ-1985. ניקיטה אמורה להשליך את הקומוניזם לטובת יציאה למועדון (הבגדים האיומים והתסרוקות של האייטיז. האמת היא שכבר עדיף גולאג בסיביר.) ומשחק בואולינג. שתי חוויות מרגשות שכנראה הנוער הקומוניסטי של 1985 כמה אליהן אך אינו מסוגל להשיג אותן בשיטת הממשל שלו. הבעות הפנים של ניקיטה במשחק הבואולינג מספרות לאנשי הגוש המזרחי, שאינם חווים חוויה זו, שהיא שקולה לאורגזמה, לפחות. כל כך טוב להיות צעיר, חופשי ושחקן בואולינג, וכל כך גרוע להיות חייל קומוניסטי השומר על החומה בברלין!

פחות מעשור לאחר מכן אכן השליכה מעליה אירופה המזרחית את הקומוניזם. לא כל כך ברור לטובת מה. במקומות שנטו מלכתחילה לסדר ויציבות של בורגנות מרכז אירופית, כגון צ'כיה או הונגריה, השתרר מעין משטר דמוקרטי. במקומות אחרים, כיוגוסלביה, השתרר גיהנום של מלחמות אתניות. רוסיה (ושכנותיה - בלארוס ואוקראינה) הידרדרה למעין ממשל שיש בו את כל האנארכיה של כלב אוכל כלב הקשורה בקפיטליזם הדורסני, ביחד עם שיטת משטר סמכותנית שאיני בטוח אם מבחינת זכויות האדם היא עדיפה או גרועה על הקומוניזם הברז'נייבי (כמובן שלא על הממלכה הטוטליטרית של סטלין, אבל זה כבר סיפור אחר). איפה הבואולינג? איפה המועדון עם התסרוקות? איפה אלטון ג'ון? הבטחתם לנו! לא יפה... דני סנדרסון סיכם את זה יפה - "פולין משתוללת - רצו דמוקרטיה, קיבלו את שושלת". אני לא לגמרי סגור על המספרים, אבל עד כמה שאני זוכר בכל המדדים של תמותת תינוקות, תוחלת חיים וכיוצא בזה, רוסיה ירדה בצורה משמעותית מימי הקומוניזם לימי השיטה הנוכחית. כנראה שמשהו כאן לא עובד, או לא יכול לעבוד בכל מקום באותו אופן.

כהערת שוליים, אני חייב לומר שיש כאן צביעות איומה. הרי ברור לכל ש"ניקיטה" הוא גבר, והיום כבר אנחנו יודעים שאלטון ג'ון הוא הומו והוא התחתן עם החבר שלו והם נורא מאושרים. אבל אי אפשר לשיר את זה בקליפ שמשדרים ב-MTV. גם בקפיטליזם יש מגבלות משלו על חופש הדיבור, לעיתים גרועות יותר מהמגבלות בשיטות אחרות.

דבר אחד טוב בכל אופן יצא מהשיר הזה. הסרט "ניקיטה" של לוק בסון. לא בגלל הנסיון ליצור קולנוע הוליוודי / הונג קונגי בצרפתית. זה לא ממש עובד. גם אן פריו לא מי יודע כמה. מה שעושה את הסרט זה התפקידון הקטן של ז'אן מורו כאמאנד. בגיל 63 היא מרשה לעצמה להראות בדיוק בגילה, בלי הבוטוקס והפלסטיקה של בנות גילה בהוליווד, ובכמה דקות מסך היא מראה בדיוק איך צריך להראות בגיל הזה, ואיך צריך לשחק בגיל הזה, ובעצם בכל גיל. רק בשביל זה הסרט הזה שווה.