הבלוג של אבו אלמוג

לא, היא לא ענת קם...

ביליתי כמה דקות של עונג בהאזנה לכמה ביצועים של "כלת השודדים" (Seeräuberjenny) בכמה ביצועים. היו שם לוטה לניה, בביצוע המקורי, מריאן פיית'פול, שנדמה לי ששמעתי אותה בארץ בשיר הזה עצמו, אבל יכול להיות שלא, אוטה למפר ונינה סימון.

השיר הוא פנטזיית ההימלטות האולטימטיבית. ג'ני האומללה (שזה עתה נטש אותה מקי סכינאי) מנקה את הרצפות במלון, וחולמת שתכף תגיע ספינה עם שמונה מפרשים וחמישים תותחים, ותחלץ אותה מהעיירה, לא לפני שתחריב את העיירה בדם ואש ותהרוג את כולם.

שיא השיר הוא הקטע בו שואלים השודדים את ג'ני - את מי להרוג, והיא אומרת "את כולם". ולאחר מכן, כשהראשים מתגלגלים, היא אומרת "הופלה".

הביצוע המעולה ביותר הוא כמובן של סימון, היחידה שאפשר להאמין לה מכל הרביעייה הזו ששטפה אי פעם רצפה. לניה היא כמובן ענקית, וכך גם פיית'פול. למפר היא מצועצעת, עוברת מאנגלית לגרמנית, ובכלל נותנת לשיר אווירה של ערב ג'אז באמפיתיאטרון פתוח בקיץ בבלגיה, מה שיכול להיות נורא נחמד, אבל לא נורא מרגש. בכל אופן סימון טוענת את השיר הזה בכל כך הרבה רגש והיסטוריה אישית וקולקטיבית, שמעלה אותו בשלוש רמות מעל הביצועים האחרים.

כשלניה שרה "(להרוג) את כולם" ובגרמנית - "אלעס", ולאחר מכן "הופלה" קטן ורצחני, המשמעות לשומע הישראלי ב-2010 מעט שונה ממה שהתכוונו ברכט ווייל ב-1930 (ואז נזכרים בקורט גרון, היהודי הענק ששיחק את מקי סכינאי ב"אופרה בגרוש" המקורית). גם אצל פיית'פול ה"הופלה" הוא קטן ושקט. אבל סימון זועקת "That'll Learn Ya", ואפשר ממש לראות למי מכוונת הזעקה.

מי שמחפש את המסר הפוליטי לא ממש ימצא אותו בפוסט הזה. סתם הרהורים לערב שבת. א גוט שאבעס.