הבלוג של אבו אלמוג

הלכתי היום ברחובותיה של עיר צפונית, ורציתי לרכוש משהו מאיזה חנות. על גבי המדרכה שממול החנות התרכזו כמה עשרות ילדים, נופפו בדגלי ישראל, וצעקו סיסמאות פטריוטיות.

איני יודע למה הרגשתי באופן מיידי מנוכר מההמון הזה. הרי העיר היא עירי, והדגל דגלי, והצבא צבאי, וגם נתתי לו את שנותי היפות, וגם הפחות יפות עד היום. היה משהו מכוער, מתריס, בהתגודדות הזאת. מין "העולם כולו נגדנו". אבל מכיוון שנציגי תורכיה, שבדיה ושאר האנטישמים לא נמצאו שם, היה להתגודדות הזו איזה אפקט שנועד כלפי פנים. "כל מי שלא מבין שמה שעשינו נכון וצודק, כל מי שלא צועק. כל מי שלא תומך בהמשך המצור על עזה...", הוא מה? מהר מאוד ההמון הזה יכול היה להפוך להמון לינץ' לו היה נופל בידם נאמר, שייח' ראאד סלאח, או חברת הכנסת זועבי, או... והצעקנות הזו עמדה בסתירה מוחלטת לדממה המתריסה לא פחות שחזיתי כמה דקות קודם לכן בנסיעה ברחובות העיר הערבית, השובתת, הסמוכה לאותה העיר.

עד כמה אפשר לסמוך על קברניטי המדינה שידעו לנווט את הספינה הזו, המתקדמת אל עבר שירטון, למקום הנכון? נו... את ברק כבר ראינו בדיוק בקטע הזה. ואם שמעתי אתמול משהו מליברמן, זה היה המשך הסתה כנגד אזרחי מדינת ישראל הערבים. וביבי... לא שאני יכול לסמוך על ההנהגה של ערביי ישראל שידעו הפעם לעצור את המתפרעים, להשקיט את הרגשות, להרגיע את הרוחות ולמנוע אלימות. שמענו את הסיסמאות. הן אותן סיסמאות.

נדונו, אם כך, לסיבוב נוסף (או שלא, ואני מקווה שלא. ההפגנות היום עברו בשקט יחסי). אבל נכנסתי אל החנות, ומצאתי את ידידי מ' מהכפר הסמוך, וברכתיו לשלום, ודרשתי בשלום בתו, שלמדה פעם עם בתי במקום אחד, בו ניסו ערבים ויהודים לחיות ביחד, ורכשתי ממנו בשמונים ושניים שקלים את מה שרכשתי. ולרגע הרגשתי מראית עין של נורמליות, אבל רק לרגע. מכונית עברה, וצפצפה בקול גדול למפגינים, ונענתה בהמייה, ובתיפוף תופים, ובצעקות.

המקום הזה בו צועקים צעקות ומתופפים בתופים הוא לא מקום לאמירות מסובכות נוסח "אני אזרח המדינה ואוהב אותה ושומר את חוקיה, אבל מה שנעשה הוא שגוי, ועלינו לחשוב על דרכים לתקנו". הוא מקום לאמירות ברורות ופשוטות. לנו או לצרינו. שייטת או ראאד סלאח. אין באמצע. תמיד חשבתי מה יהיה אם יכריחו אותי לבחור צד. בשנים האחרונות, שנים של גזענות ממשלתית בוטה, של שנאת כל זר, של איבוד הלגיטימיות הבינלאומית, אני חושש יותר ויותר שאני יודע מה התשובה שלי תהיה. אם וכאשר.

ובכל אופן, למי ששרד עד כאן - ממתק. גלוריה ג'ונס שרה ביוטיוב Tainted Love. יש שם איזה בחור פנקנ'רול שהכניס תמונות שמשתלבות יופי עם המוזיקה. וכן, זה השיר שסופט סל הפכו בשנות השמונים להמנון של כל מה שהיה שנות השמונים - משהו אלקטרוני וקודר ודו משמעי מבחינה מינית, שמסתדר עם תסרוקות של האייטיז, ואיפור, ומכנסיים מעור. אז הגירסה של גלוריה היא מ-1964, והיא רית'ם אנד בלוז כמו ש R&B צריך להיות, והיא בסיסית, ופשוטה, ומאוד ברורה וחד משמעית מכל הבחינות, וכן, גם לי מותר להגיד הפעם - "I'm sorry I don't play that way". גם להטרוסקסואל מזדקן ונשוי מזה עשרים שנה מותר שתהיה איזה "Tainted Love" משלו... (שילה, מותק, את לא קוראת את הבלוג, אבל הכוונה, כמובן, אלייך)  שמעתי אותה, את גלוריה ג'ונס, במקרה באיזה תכנית לילה ברדיו לפני כמה ימים, ומאז אני חוזר אליה. כיף.