הבלוג של אבו אלמוג

אני קורא עכשיו ספר נפלא, ונמצא בערך בעמ' 223 מתוך 296 עמודים. המדובר בספר של אלכסנדר המון "פרוייקט לזרוס". זמורה ביתן דביר + הספרייה החדשה. לא, אני לא מלקק לבוס. אני פשוט מספר על חוויה. זה הכל.

אלכסנדר המון הוא סופר גדול. את זה אפשר לראות מהשורה הראשונה. ממש גיליתי אותו בספר הזה, ועכשיו אחפש גם את שני האחרים שיצאו בעברית. אגב, אין עליו ערך בוויקיפדיה, אבל ייתכן שיש להם שם דברים טובים יותר לעשות. ובכל אופן, הבחור ענק. הוא בוסני, שנתקע בשיקגו במלחמת האזרחים שם, והפך עם הזמן לאזרח אמריקאי. הספר מספר על אדם כמותו, בוסני שחי בארצות הברית, ויוצא למסע למזרח אירופה בעקבות איזה טיפוס יהודי, לזרוס, שהגיע לביתו של מפקד המשטרה בשיקגו, והלה ירה בו, ב-1908. העלילה לא חשובה. היא גם לא לינארית, לא קוהרנטית ולא מאוד רלבנטית. המספר, וידידו הצלם רורה מסתובבים להם כדון קישוט וסנצ'ו פנשה בשממה הפוסט סובייטית, וזה אינו משנה אם הם בלבוב, בצ'רנוביץ' או בקישינב, הם תמיד נמצאים מבחינה מנטלית בסאראייבו. 

הספר בנוי בצורה מעט לא סטנדרטית. חציו (הפרקים הלא זוגיים) הוא סיפורו של אותו לזרוס שהסתבך עם מפקד המשטרה בשיקגו, וחציו (הפרקים הזוגיים) סיפור מסעם של המספר ורורה במזרח אירופה. הפרקים הלא זוגיים עושים את הספר. הם מרתקים, כוללים תובנות מעמיקות, ומצחיקים עד דמעות. הם מונולוג של אותו מספר, עליו משתלט קולו של רורה, ידידו, שאינו חדל מלספר סיפורים מזוויעים, מרתקים, מצחיקים ועצובים על חוויותיו בסאראייבו במלחמת האזרחים. בכל אלו משולבות אנקדוטות על הדברים הקטנים שנגלים להם בדרכם, על החורבן והשממה שלאחר ברית המועצות ויוגוסלביה. אנקדוטה אחת היא למשל על אליפות העולם בהוקי תת ימי שהתקיימה בקלגרי שבקנדה, אליה נשלחה נבחרת הנשים של מולדובה, שהתפזרה ונעלמה שנייה לאחר שירדה מהמטוס, והסתבר שהיה מדובר פשוט במיזם שנועד להבריח נשים אלו לקנדה במסגרת אותו ספורט פיקטיבי, "הוקי תת ימי". וכך מסכם המון את שהותו במולדובה - "למולדובה אין עכשיו כלום מלבד עצמאות וכל אוכלוסייתה מתה להצטרף לקבוצת ההוקי התת ימי שלה."

החלק המענג ביותר, מבחינתי, הוא המבט של המון על אמריקה. המספר, המובטל, המאותגר בכל הנוגע לכישרון הנחשב ביותר בארצות הברית, הכישרון להרוויח כסף, נשוי לאישה אמריקאית, קרייריסטית, קתולית, בת האצולה המקומית, מנתחת מוח. הוא מבלה את הספר בלגלוג עליה, על דתה, על תרבותה, על שפתה ועל משפחתה. כך, למשל, לאביה, היא קוראת DAD, ואילו הוא קורא DEAD. המדובר לדעתי בביקורת החברתית המעניינת והמרגשת ביותר שקראתי על התרבות האמריקנית, ומבט דומה מאוד לזה שאני עצמי מסתכל בו, בהשתאות, על אותה תרבות. מזכיר מאוד את מה שעשה נבוקוב ב"לוליטה", רק בהרבה פחות רשע, והרבה פחות זיקוקין די נור מילוליים. הוא מתאר ריב בין אותה אמריקאית (שמה הוא, כמובן, מרי. וכי ייתכן שם אחר?) למספר בנושא המתעללים בכלואים באבו גרייב, בהם ראתה מרי "נערים אמריקנים הגונים במהותם אשר פעלו מתוך אמונה שגויה שהם מגינים על החירות" ואילו המספר, שכנראה יש לו נסיון עם רוע, שחסר לאותה מרי, רואה בהם "אמריקנים צעירים שמביעים את שמחתם חסרת הגבולות על כוחם חסר הגבולות לשלוט בחייו ובמותו של מישהו אחר." הריב מסתיים באמירה - "אמרתי לה שאני שונא את האנשים הנורמלים, ואת ארצם של בני החורין המזדיינים, ואת ביתם של הגיבורים האידיוטים ושונא את אלוהים ואת ג'ורג' ואת הכל. אמרתי לה שכדי להיות אמריקני עליך לא לדעת כלום ולהבין עוד פחות, וכי איני רוצה להיות אמריקני אף פעם." יש בדיאלוג הזה משהו נכון, ושפוי, ואמיתי. המון, מבחינתי, בכל הנוגע לאמריקה, הוא הילד הקטן הצועק שהמלך הוא עירום. אבל זה רק חלק קטן מהספר. הספר עשיר בהרבה.

הספר כמובן רחוק מלהיות מושלם. הנקודה היהודית לוקה בחסר, על אף שסביבה, כביכול, סובב הספר. הנסיון להגיע מקישינב של 1908 לקישינב של 2008, מבלי לעבור דרך קישינב של 1941 הוא נסיון שרק מי שאינו יהודי, ומביט עלינו מבחוץ, יכול לערוך. ובכל אופן, פרקיו הלא זוגיים של הספר הם סיפור מעניין ואמפתי שגיבוריו יהודים המתוארים לא רע, בעין של מי שהיה בעצמו מהגר בשיקגו, בן לדת אחרת, חשודה.

ופטור בלא כלום אי אפשר. בימים אלו שבהם אנו נשלטים על ידי אותו מהגר אמריקני, הכותב את תכתובותיו האישיות באנגלית (ראו את הטרוניה שלי בפוסט הקודם. ומי שלא רוצה לקרוא, הכוונה לבנג'מין ניתאי, המכונה ג'ון ג'יי סאליבן), ונותן ידו לניסוי חברתי רדיקלי שמטרתו לשלב את מדינת ישראל במרחב הפוסט סובייטי בכך שזו תאמץ מדיניות חוץ של ברז'נייב ומדיניות פנים של פוטין, נחמד וטוב לקרוא בספרו של המון, שיש בו הרבה אמת בכל הנוגע לטרמינולוגיה ולשפה של המהגר, לפסיכולוגיה הפנימית שלו, לעולמו הרוחני. לפרקים גם ניתן למצוא שם מעין נוסטלגיה לקיסרות האוסטרו הונגרית, שהבלוג הזה הביע זה מכבר את עמדתו שבה הייתה שיטת הממשל הנאורה והטובה מכל שידעה ההיסטוריה האנושית מעודה, ואת רצונו לממשה בסולטנות היהודית-ערבית הדאהר-אל-עומרית שתקום בגליל. אבל זה כבר עניין לחוקרי מדע המדינה לענות בו. אנחנו מנסים לדבר על ספרות. זה ספר טוב. תעזבו את הפיסקה האחרונה שכתבתי. סתם עווית של רפלקס לרדת על ממשלתנו וראשיה בכל הזדמנות. אל תבזבזו עוד זמן על הבלוג הזה. קחו ליד את המון ותקראו אותו.