ביום רביעי נפגשתי עם העורך של הספר החדש שלי, בחור נחמד שלא אסגיר את פרטיו, מחמת עינא בישא של גוגל. הוא נתן לי רשימה לא קטנה של תיקונים שיפוצים וכיוונונים קטנים, שצריך לעשות בספר כדי שהמנוע ישמיע פחות רעש, ואפשר יהיה לגשת לעריכה עצמה. חלק מהרעיונות היו לא רעים. ביליתי את השבת פחות או יותר בחשיבה על כתיבה יותר מבכתיבה, למרות שאת הרעיון היותר קל ליישום יישמתי מייד, והתוצאה לא רעה בכלל.
די מזמן גיליתי שהרעיונות היותר טובים שלי באים כשאני עושה משהו אחר. משהו צץ תוך כדי צפייה בטלוויזיה, תוך כדי האזנה למוסיקה, תוך כדי כתיבת משהו אחר. אז החלטתי לשקוע ביצירת אומנות גדולה ולקוות שמשהו יצוץ ויביא את ההשראה. או במילים אחרות - שבת, נורא קר, לא רוצה לצאת מהמיטה. יש לי לכתוב גם את התיזה וגם את התיקונים לספר, ומחר עוד פעם בית משפט בקריות. אז השקעתי שעה וחצי בצפייה נוספת בז'יל וג'ים, בשביל ההשראה.
יש אנשים (כך, למשל, ירון פריד ב"אמא שלך יודעת") שמעלים את הסרט הזה לדרגה אלוהית. אני לא נמנה עליהם. על המוסר הצרפתי לא אחווה את דעתי. הרעיון של שני ידידים החולקים באותה האישה בהסכמה והרמוניה מלאה רחוק ממני. בפעמים הנדירות בהן חלקתי באישה, בטרם פגשתי בזוגתי הנוכחית, הדבר לא נעשה עם ידיד טוב, לא בידיעה, וגם לא בהסכמה. למעשה לו היה השרץ נופל לידי הייתי יורה בו ככלב. כך שהיה לי קשה להזדהות עם חיבוטי הנפש, הצרפתיים כל כך, של טריפו, שקיבל אותם מאיזה אנרי רושה, שחי את החיים האלה בדיוק לפני מאה שנה, ובטח היה לו מאוד נעים להיזכר כשכתב את הספר. גם הדמות של ז'אן מורו לא ממש מקסימה בראייה נוספת של הסרט. כמובן שמתאהבים בה עד כלות בפעם הראשונה שרואים את הסרט, אבל ניסיתי לעשות איזה ניסוי מחשבתי האם הייתי רוצה באישה הזו בחיים האמיתיים, וחזרתי לדברי אכיש מלך גת - "החסר משוגעים אנוכי כי הבאתם גם את זו להשתגע עלי?" ובאמת כל מה שחסר לי בחיים זו אישה כזו. אני הייתי בורח מהדבר הזה איך שהיא קפצה לסיין בלי סיבה באמצע הלילה בהתחלת הסרט, משאיר אותה שם לשחות אל הגדה, ומודה למזלי הטוב שלא הסתכלתי לאחור ולו פעם אחת.
האמת, שעם כל הפתיחות, ועם זה שהיא עוברת בסרט איזה ארבעה חמישה גברים ככה בלי למצמץ, וזה רק מה שהיא רוצה לספר לג'ים, ואת הרוב, כך נרמז, עדיף שלא לספר, אז היא יודעת להיות פינקסנית לא קטנה, עם חישובים קטנוניים, ועושה גם לז'יל וגם לג'ים את הטריק המכוער שאם אתה שכבת עם ז'ילבר ביום שלפני החתונה, רק כדי לסגור איתה עניינים, ולסיים את העניין סופית, אז אני אלך ואשגל לי להנאתי עם אלבר, רק בשביל לאזן את הפנקס.
אבל מבחינה קולנועית זה בית ספר לקולנוע. טריפו שפך שם את הכל. ווייס אובר דומיננטי, קטעי יומנים אותנטיים, תנועת מצלמה חדשנית לזמנה, מסך מפוצל, כל מה שלימדו אותו בבית הספר לקולנוע ועוד קצת. התוצאה קצת שכלתנית מדי לטעמי, וקצת מלאכותית. לא נורא. מבחינתי הוא עובר את הקורס. כמובן שאני מחפש גם את הזווית הפוליטית, וטריפו נותן אותה בעדינות. באוסקר וורנר (ז'יל) הדגול, המדקלם במבטא גרמני כבד את המרסייז, בסצינה העוברת בפייד לפתיחת המלחמה, ובסצינת שריפת הספרים, המוצאת הדהוד דרמטי, רב עוצמה, כמה דקות לאחר מכן, כאשר ג'ים וקתרין עצמם נשרפים.
שתי נקודות אור נוספות - כמובן המשחק האדיר של ז'אן מורו, ושל ז'יל - אוסקר וורנר. על מורו כבר השתפכתי בפוסט קודם בבלוג הזה. והמוסיקה. משהו מהפנט. אז הנה טעימה קטנה מהסרט ומהמוסיקה, ואם מישהו יודע איך להוציא את המוסיקה הזאת מהראש שלי, אז שירים טלפון, אבל מייד! ושיהיה שבוע נהדר.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
