הבלוג של אבו אלמוג

מאמר זה מתורגם ממאמרו של ז'יז'ק שהופיע בעיתון הגרדיאן ב-1.2.2011. המאמר מתורגם ברשותו של עיתון הגרדיאן.

כל הזכויות שמורות לסלבוי ז'יז'ק ולעיתון הגרדיאן - Guardian News & Media Ltd 2011.

הבלוג של אבו אלמוג מודה לעיתון הגרדיאן על הרשות הנדיבה שניתנה לו לתרגם ולפרסם מאמר זה בבלוג זה.

This article is translated from "The Guardian" newspaper. It was originally published on February 1st 2011. This is a link to the original article - http://www.guardian.co.uk/commentisfree/2011/feb/01/egypt-tunisia-revolt

It is the copyright of Slavoy Zizek/Guardian News & Media Ltd 2011

Abu Almog's Blog thanks The Guardian for the generous permission to translate this article and publish it in this blog.

למה לחשוש מהרוח המהפכנית הערבית?

התגובה המערבית הליברלית להתקוממויות במצרים ובטוניסיה מראה לעיתים קרובות צביעות וציניות.

מאת סלבוי ז'יז'ק, פורסם בעיתון הגרדיאן.

לא ניתן שלא לשים לב בהקשר של המרידות בטוניסיה ובמצרים להעדרו הבולט של פונדמנטליזם איסלמי. במסורת הדמוקרטית החילונית הטובה ביותר, האנשים פשוט התקוממו כנגד משטר מדכא, כנגד העוני והשחיתות שהביא, ודרשו חירות ותקווה כלכלית. החכמה הצינית של הליברלים המערביים, שלפיהם בארצות ערב החוש הדמוקרטי האמיתי מוגבל לאליטות ליברליות מצומצמות, בעוד שאת הרוב הגדול ניתן לגייס רק דרך דת פונדמנטליסטית או לאומנות, הוכחה כשגויה. השאלה הגדולה היא מה יקרה עכשיו? מי יצא כמנצח הפוליטי?

כשמונתה הממשלה הזמנית החדשה בטוניס, היא לא כללה איסלמיסטים ואת השמאל היותר רדיקלי. התגובה של הליברלים המרוצים מעצמם הייתה: טוב, הם באופן בסיסי אותו הדבר; שתי נקודות קיצון טוטליטריות – אבל האם הדברים הם כה פשוטים? האם הניגוד האמיתי לטווח הארוך אינו בדיוק בין השמאל והאיסלמיסטים? אפילו אם הם כרגע מאוחדים באיבתם למשטר, ברגע שיגיעו אל הניצחון, תישבר האחדות, הם ייאבקו במאבק קטלני, לרוב אכזרי יותר מהמאבק כנגד האוייב המשותף.

האם לא צפינו במאבק כזה בדיוק לאחר הבחירות האחרונות באיראן? מאות אלפי תומכי מוסאווי תמכו בחלום העממי שהניע את מהפכת חומייני: חופש וצדק. אפילו אם חלום זה היה אוטופי, הוא הוביל להתפוצצות עוצרת נשימה של יצירתיות פוליטית וחברתית, נסיונות אירגוניים וויכוחים בין הסטודנטים והאנשים הרגילים. פתיחות אמיתית זו ששיחררה כוחות שטרם נודעו לשינוי חברתי, רגע בו הכל נראה אפשרי, נחנקה בהדרגה כאשר הממסד האיסלמי קיבל לידיו את השליטה הפוליטית.

אפילו במקרה של תנועות פונדמנטליסטיות בבירור, יש להיזהר לא להחמיץ את המרכיב החברתי. הטליבאן מוצג באופן שיגרתי כקבוצה איסלמית פונדמנטליסטית הכופה את שלטונה באמצעות טרור. עם זאת באביב 2009, הם השתלטו על עמק סוואט בפקיסטן, והניו יורק טיימס דיווח שהם יצרו "מרידה מעמדית המנצלת את הקרע העמוק בין קבוצה קטנה של בעלי אדמות עשירים ודייריהם חסרי האדמה". אם בכך שהם "מנצלים" את מצוקת האיכרים, הטליבאן יוצרים במילותיו של הניו יורק טיימס "התראה על הסיכון לפקיסטן, שנותרה ברובה פאודלית", מה מנע מהדמוקרטים הליברלים בפקיסטן ובארצות הברית "לנצל" מצוקה זו ולנסות לסייע לאיכרים חסרי האדמה? האם הכוחות הפיאודלים בפקיסטן הם בעל הברית הטבעי של הדמוקרטיה הליברלית?

המסקנה הבלתי נמנעת שיש להסיק היא כי עליית האיסלמיסטים הרדיקלים הייתה תמיד הצד השני של העלמות השמאל החילוני בארצות מוסלמיות. כאשר אפגניסטן מוצגת כמדינה האיסלמית הפונדמנטליסטית העילאית, מי זוכר עדיין שלפני ארבעים שנה הייתה זו מדינה עם מסורת חילונית חזקה, כולל מפלגה קומוניסטית חזקה שהשתלטה על המדינה באופן עצמאי מברית המועצות? להיכן נעלמה המסורת החילונית הזו?

וחשוב לקרוא את המאורעות המתרחשים כיום בטוניסיה ובמצרים (ובתימן, ואולי, נקווה, אפילו בערב הסעודית) על רקע זה. אם המצב יתייצב בסופו של דבר כך שהמשטר הישן ישרוד עם שינוי קוסמטי ליברלי מסויים, זה ייצור תגובת נגד פונדמנטליסטית שלא ניתן יהיה לשער. על מנת שעיקרי המורשת הליברלית ישרדו, הליברלים זקוקים לעזרה האבהית של השמאל הרדיקלי. בחזרה למצרים, התגובה המבישה והאופורטוניסטית ביותר הייתה של טוני בלייר כפי שדיווחה עליה CNN: השינוי הכרחי, אך עליו להיות שינוי יציב. שינוי יציב במצרים כיום יכול להיות רק פשרה עם כוחותיו של מובארק שתגדיל במעט את המעגל השליט. זו הסיבה שהדיבורים על מעבר בדרכי שלום הם מגונים כיום: בכך שמחץ את האופוזיציה, מובארק עצמו הפך פשרה כזו לבלתי אפשרית. לאחר שמובארק שלח את הצבא כנגד המפגינים, הבחירה הפכה לברורה: שינוי קוסמטי בו משנים משהו כך שהכל נשאר אותו דבר, או שבר אמיתי.

כאן, אם כן, מגיע רגע האמת: לא ניתן לטעון, כבמקרה של אלג'יריה לפני כעשור, שמתן האפשרות לבחירות חופשיות ואמיתיות שווה למתן הכוח לפונדמנטליסטים האיסלמים. דאגה ליברלית נוספת היא שאין כוח פוליטי מאורגן שיכול להשתלט לאחר לכתו של מובארק. כמובן שאין, מובארק עצמו דאג לכך כאשר הותיר מהאופוזיציה רק שבבים בשוליים, כך שהתוצאה הייתה כמו הכותרת של ספרה של אגאטה כריסטי "ואז לא נותר איש" (יצא לאור בעברית כ"עשרה כושים קטנים" ג.א.). הטיעון לטובת מובארק – זה הוא או תוהו ובוהו – הוא טיעון כנגדו.

הצביעות של הליברלים במערב היא עוצרת נשימה: הם תמכו בדמוקרטיה בפומבי, ועכשיו, כשהעם קם כנגד הרודנים בשם החירות החילונית והצדק, ולא בשם הדת, הם כולם מאוד מודאגים. מדוע לדאוג, מדוע לא לשמוח שניתנה הזדמנות לחירות? היום, יותר מתמיד, המוטו הישן של מאו צה טונג הוא רלוונטי – "יש תוהו ובוהו רב תחת השמים – המצב מצויין".

לאן, אם כן, צריך מובארק ללכת? כאן התשובה ברורה אף היא: להאג. אם יש מנהיג הראוי לשבת שם, זה הוא.