המצב לא משהו. היום ראיתי במו עיני בסופר אם למשפחה גדולה מחזירה מספר כיכרות לחם בקופה, מכיוון שלא היה לה כסף לשלם עליהם. היא מילמלה משהו על כך ששכחה את הארנק ויש עליה רק שטר של חמישים. אם לא הייתי חושש לבייש אותה בנוכחות ילדיה, הייתי קונה לה את ככרות הלחם. אבל חששתי. יש אנשים שלא רק מדברים, אלא גם עושים. יש כמה חבר'ה נהדרים (בלי ציניות. אני הולך לרדת עליכם כאסח, אבל אני מת עליכם אחד אחד) שהקימו תנועה סוציאל דמוקרטית. הגיע הזמן, לא? צריך באמת תנועה שתחבר, כמו שכותבת אבירמה גולן (כמה יפה ככה צודקת) את החוט המשולש - "שוויון כלכלי, שוויון אזרחי ושלום".
אז מה היה לנו כאן? היו כמה חבר'ה יפים נורא וצודקים נורא, שהקימו תנועה יפה וצודקת. ודיברו דברים יפים וצודקים. להתארגן מחדש במסגרת מפלגת העבודה ואולי גם אלמנטים ממרצ. ושלי יחימוביץ'. ואם כבר, אני שואל את עצמי, מה ההבדל בין דב חנין (שאותו אני רואה כנציגי האישי בכנסת) ובין שלי? טמבל! ינזוף בי הקורא (שמשום מה משתמש בביטויים מיושנים) האחד הוא קומוניסט והשנייה סוציאל דמוקרטית! מה לעשות שכבר עברנו את כנס היסוד של SPD בארפורט, וגם הוויכוח הנורא שהיה שם בין וילהלם ליבקנכט ואדוארד ברנשטיין, כשאוגוסט בבל עומד בצד וסופק כפיים, אבד עליו הכלח, ומאז עברה כל המאה העשרים, ופחות או יותר נפל האסימון גם למעריצי מוסקבה לשעבר שהסטליניזם הוא לא גליק גדול, וכל בר דעת שליבו בצד הנכון (אצל בני אדם זה צד שמאל) מכיר פחות או יותר באותם פתרונות שבהעדר שם טוב יותר אפשר לקרוא להם סוציאל-דמוקרטיים, וכך גם הקומוניסט חנין. אני חבר שלו בפייסבוק וקורא מה שיש לו להגיד (אין לי ברירה. הוא מפציץ בארבע חמש הודעות ביום. יותר מהיפה והחנון, אבל זה ביום שלא משודרת תכנית) ואני גם עוקב אחרי הבלוג של שלי וכאלה. גם עיון מדוייק ומדוקדק במשנתם החברתית, האקולוגית, הפמיניסטית, והכלכלית לא יראה ולו על הבדל דק מן הדק כחוט השערה בין הבשורה על פי חנין והבשורה על פי יחימוביץ'. אבל דווקא יש הבדל. והוא ענק וגדול, ואני מודה לח"כ יחימוביץ' על שהעלתה אותו במהלך הבחירות לעיריית תל אביב לפני כשנתיים וחצי. חנין, כך חשפה יחימוביץ', הוא אנטי ציוני מטיף לסרבנות שלא שר "התקווה".
מה זאת אומרת? לא אתייחס למידת הפטריוטיזם של חנין. לא עקבתי ולא בדקתי האם אכן שפתיו נעות בשירת ההמנון, או כמה צבא עשה ומתי, וכיוצא בזה. אין לזה כל משמעות. אצלי מי שמתנגד לכיבוש, וכאלה הם גם יחימוביץ' וגם חנין, הוא פטריוט, ומי שאינו מתנגד אינו פטריוט. אבל זו הגדרה סובייקטיבית. כל הנושא הוא מגוחך, וגם שלי יודעת את זה. ואני יודע גם שיש הסברים טובים והם מופיעים בבלוג של שלי, ואיך אפשר לשתף פעולה עם מי שמטיף לסרבנות (אבל להרים יד פעם אחר פעם עבור ממשלת נתניהו).
אז מד הציונות שלי קצת אאוט, וגם לא בדקתי מי יותר ציוני שותפיה הקואליציוניים של שלי עד לפני שבועיים מאגודת ישראל, ומי שר בקול רם יותר התקווה. אבל אני קולט את הסבטקסט של האמירה הזאת. והסבטקסט אומר לי שלמרות שחנין הוא בחור ממש טוב ושלי והוא ממש חושבים אותו דבר בשורה ארוכה של נושאים - הוא הולך עם האנשים האלה, שהם באמת אנטי ציונים ולא שרים התקווה. כן, נו... הערבים. זה ההבדל. שלי פועלת במפלגה יהודית גאה (אלוהים ישמור מהנזק שהמפלגה הזאת גרמה רק בשנתיים האחרונות) וחנין - הוא במפלגה ערבית.
וכאלה אנחנו לא רוצים.
אנחנו, הסוציאל דמוקרטים, עשינו כנס ודיברנו יפה על שלום ואחווה וכאלה, ולא היה בו אף דובר ערבי. מקרה? אין סוציאל דמוקרטים ערבים? כולם קומוניסטים? מה קרה, רוזה לוכסמבורג עברה שם בלילה ושכנעה את כולם להיות קומוניסטים?
כל עוד לא יתייחס השמאל לערבים כשותפים שווי זכויות לדרך, כמי שאי אפשר להקים בלעדיו תנועה או מפלגה, לא תהייה לשמאל הישראלי תקומה. זה יהיה רק דיבורים. כל עוד יבדילו בין מי ששר התקווה לבין מי שאינו שר התקווה, אם במפורש ואם במשתמע, אם באפליה ואם בהתעלמות, הם יוכלו להתארגן כמה שהם רוצים, אבל זה לא יעזור. הם יוכלו להמשיך לשיר התקווה עם פאינה קירשנבאום - היא דווקא שרה יפה ובקול רם וצלול ואף אחד לא חושד בה שאינה שרה, או שהיא מטיפה לסרבנות.
ושותפים שווי זכויות זה פיפטי פיפטי בייצוג. זה לא "ערבי מחמד" איפשהוא בסוף הרשימה שנכנס אם מצליח אחרי עשרה גנרלים ועשרה פרופסורים. זה לא "מקום שביעי משוריין למיעוטים". זה צריך להיות כמו חד"ש שגם כשברור וידוע שבמגזר היהודי מצביעים לה כמה יושבי קרנות תל-אביבים, ותמהוני אחד באשחר, מציבה פעם אחר פעם יהודי במקום ריאלי, במקום ערבי שיכול להביא הרבה יותר קולות. וכך הגיעו לכנסת שלנו שני הפרלמנטרים הטובים ביותר בעשורים האחרונים, חנין וגוז'נסקי. זה בדיוק היחס שאני מצפה אליו לערבים מהעבודה ומרצ.
העבודה בגדה בערבים פעם אחר פעם. ממשלת רבין נסמכה עליהם לעצם קיומה, וקיבלה מהם נאמנות יוצאת דופן, גם כשהיה קשה. בממשלה הזו לא היה אף ערבי. תיקון האפלייה רבת השנים לא היה בעדיפות הראשונה. וגם לא בשנייה. את היחס הזה היא קיבלה כבומרנג בבחירות של 96' שבהן קיבלנו את ביבי הראשון. ממשלת ברק... טוב, עדיף לא לדבר על ממשלת ברק.
מרצ אף פעם לא התייחסה לערבים כקהל היעד שלה. בניגוד למפ"ם ההיסטורית, שהיה בה מעין שוויון, וייצוג נאות ואותנטי לערבים בדרך כלל, האנשים הנחמדים מרצ ושינוי לא ממש הציבו ערבי במקום ריאלי. כך משלושת המנדטים של מפ"ם ב-1988 היה אחד לערבי (ידידי הטוב ומורי חסיין פארס). משנים עשר המנדטים של מרצ ב-1992 היה אחד לערבי. משנת 1999, כבר שתים עשרה שנים, לא ייצג ערבי את מרצ בכנסת. שיא השיאים היה הפארסה בשנת 2009, כשעיסאווי פריג' הודח מהמקום השביעי האולי ריאלי אם יהיה נס, למקום העשירי, לטובת שלושה מועמדים מהתנועה החדשה. מהלך גאוני, שאכן הביא לשיא של שלושה ח"כים, רבע מהייצוג ב-1992. אין לי שום דבר נגד ניצן הורוביץ. הוא ח"כ טוב, ואדם טוב, והכל טוב. רק אם מכניסים אותו ואת טליה ששון וצלי רשף, ומוציאים את עיסאווי פריג', אז זה עושה ריח של להוציא את מי שלא שר התקווה, ולהכניס את מי שמופיע יפה בערוץ השני. ושם אני לא נמצא. וזה לא סוציאל דמוקרטיה ולא בטיח.
כן, צריך תנועת שמאל סוציאל דמוקרטית חזקה. כן, צריך להיות אופוזיציה לשלטון בעלי ההון ולפשיזם. כן, צריך אמירה חזקה מהצד השמאלי של המפה. אין לזה שום סיכוי בלי הערבים. הם צריכים להיות שותפים לדרך, שותפים למטרות, וגם שותפים שווי זכויות בחלוקת טובות ההנאה הפוליטיות - במנדטים, במשרות, בג'ובים (לא יהיו משרות ולא יהיו ג'ובים, אבל נו... אפשר לחלום שיום אחד יהיו). בלי הערבים אין שוויון כלכלי, אין שוויון אזרחי ואין שלום. לא רק בגלל שהם הקורבנות הראשונים של המדיניות הכלכלית, והקורבנות הראשונים של הפשיזם, אלא שבלעדיהם אלו רק ססמאות שאומרים אנשים יפים בכנסים צודקים זה לזה. אני לא רוצה להיות יפה (טוב, זה כבר אבוד ממילא) ולא רוצה להיות צודק. אני רוצה לצאת למאבק. ואם אסתכל ימינה ושמאלה ואראה רק אותם פרצופים לבנים ויפים וצודקים, אבין שאני בבעייה. כי זו לא תחרות יופי.
בימים האחרונים אני שב וקורא את אלכסנדר פן. אני יודע שבבלוג הזה קראתי לו בשמות, מיסוגן וכאלה. נו, מילא. הוא כתב כמה משירי האהבה היפים ביותר בשפה העברית. אז נסלח לו. קצת. הוא ייצג באישיותו ובשירתו את אותו שילוש בין דאגה לשלום, ולאחווה ולרווחה חברתית שהסוציאל דמוקרטים שלנו מדברים עליו. אז יש לו כמה שירים מרגשים באמת בנוגע לסכסוך היהודי-ערבי. כך, למשל, "הבלדה על שלושים וחמישה" בה מבקש אברהם אבינו, לאחר שנודע לו על נפילת הל"ה מידי הערבים כי:
"אלוהי השלום שים ידך על שברי
ושעה לתפילת העברי:
על דמם של בני, בני אמנו חוה,
רק אחת אבקש -
אחוה!"
אבל ריגש אותי במיוחד הטוויסט שנתן לסיפור של הגר, אמו של ישמעאל, בשיר "הגר" אביא כאן כמה בתים אחרונים. הסיטואציה מוכרת. הגר, שגורשה מבית אברהם על ידי שרה, נודדת במדבר ומבקשת מים עבור בנה ישמעאל. בניגוד לסיפור המקראי, מביא פן סיפור אחר, בו מגיע יצחק ומסייע לאחיו ישמעאל -
"הוא זוכר עלבונות קדומים,
וחטאת הורתו אליך.
הוא חוצה ערבות וימים
וכושל ומוסיף ללכת.
הוא רעב לדגן בשמה,
כלמים חכך בצמא.
הוא קורא לאמך 'עני' -
(ולבת השממה זוממת).
למוטל בין שיחים אני,
מים מים נושא בחמת.
קומי אם, צמאוניך מחי,
כי שתה ויחיה אחי!
ותכר הגר את קול יצחק
ותשקה לבנה ותצחק,
ותאמר:
'יבורך אל אברם בשמים,
הכורת ברית אחים על מים!...'"
טוב. יצא ארוך, ומי שהחזיק מעמד עד עכשיו יקבל את הממתק האמיתי. מלך המלכים שר אלכסנדר פן! אין יותר מזה. באמת שאין.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
