הבלוג של אבו אלמוג

רק אלוהים יודע מדוע הצצתי מה יש ב-TCM היום בערב, וראיתי שוב את "שמש ירוקה", ענתיקת מדע בדיוני משנת 1973 הידועה בשל הקריאה האיקונית - "Soylent Green is People" שהפכה לחלק מתרבות הפופ, ומוזכרת בהקשרים שונים, לרוב פארודיים. במשך שעה וחצי הייתי מנותק מהחדשות מקהיר, והאמת - זה עשה לי רק טוב.

המדובר במותחן מדע בדיוני שיצר המקצוען ההוליוודי ריצ'רד פליישר בשנת 1973. ממה שאני זוכר פליישר לא עשה שום דבר ראוי לפני או אחרי "שמש ירוקה" (נדמה לי שהייתה אפיזודה תמוהה שמישהו בהוליווד לקח מקורסאווה את "טורה, טורה, טורה" ונתן לפליישר להמשיך אותו, אבל זה טעון בדיקה) ועם זאת, זכיתי לשעה וחצי מענגות למדי, והסרט ראוי מאוד לצפייה.

כמו כל סרט מהסבנטיז, הפרצופים המוכרים בתפקידי המשנה הם הבונבון. כאן אנחנו נתקלים בערימת שחקנים שלא הייתה סדרת טלוויזיה בסיקסטיז ובסבנטיז שהם לא שיחקו בה. כך, למשל, נפגוש בתפקיד המושל המושחת את וויט ביסל, שם אלמוני שפרצופו מוכר לכל מי שגדל כאן בשנות השבעים כמפקדם הקשוח של טוני ודאג ב"מנהרת הזמן". תפקיד משנה נוסף יש לסיליה לובסקי, זמרת אופרה צ'כית יהודיה ששרפה את המסכים בסבנטיז בתפקידי משנה בכל סידרה מסטאר טרק ועד מרכוס וולבי. יש עוד עשרות כאלה (נו... דיק ואן פאטן וכאלה) אבל אני לא רוצה להעמיס. זו גם הזדמנות לפגוש את סוף הקריירה של ג'וזף קוטן, ולהיפרד מגדול שחקני המסך היהודים במאה ה-20, אדוארד ג'יי רובינסון, בתפקיד הטוב ביותר שלו, לדעתי. רובינסון משחק את סול רות', יהודי עד עמקי נשמתו, וכל שנייה שלו על המסך היא תענוג. צ'רלטון הסטון בתפקיד הראשי הוא צ'רלטון הסטון. אם מורידים ממנו את תדמית הפאשיסט מזיל הריר, שהדביק לו מייקל מור (ודי בצדק) המדובר בשחקן אפקטיבי למדי, שסוחב את הסרט בלי בעיות.

בתור מדע בדיוני עתידי הסרט הוא מדוייק למדי. נתחיל מהמקומות שיוצריו פיספסו. הסרט מתרחש בשנת 2022, ויש כמה התפתחויות טכנולוגיות שדי התפספסו לתסריטאים. גיבורת הסרט משחקת משחק אטארי אידיוטי שיהיה מאוד מיושן בתוך 15 שנים מיציאת הסרט למסכים, ומתייחסת לכך כאל עונג נדיר. הגיבור מחייג מטלפונים ציבוריים, שהם שילוב של טלפון אלחוטי מיושן למדי וטלפון ציבורי מהסוג שהיה מוצג בערים לפני הסלולר. המיחשוב גם הוא לא משהו. סול רות' (רובינסון) הוא מעין פקיד רישום, ומסתבר שמנהטן, ב-2022, מנהלת את ענייניה באמצעות דפים וניירות הממולאים בעט ומתוייקים, ויש גם אנשים שזה פחות או יותר התפקיד שלהם - תיוק הרשומות. גם בנוגע לאופנה הם די החטיאו. הגיבורים נראים כאילו לא יצאו מהסבנטיז. פאות לחיים ללבנים, אפרו מצחיק לשחורים. בכלל לסרט יש איזה אווירה סליזית של סרט בלקספלויטיישן משנות השבעים, ומה שמוסיף לזה זו פולה קלי החתיכה בתפקיד סקסי להפליא של נערת ליווי שחורה, שיצאה כאילו מסרטים כמו "שאפט". אבל אי אפשר לדעת - אולי עד 2022 האופנה הזאת תחזור?

אבל הסרט די דייק בחיזוי העתיד. הוא צופה עתיד בו הערים הגדולות רוויות באוכלוסין, ניו יורק היא עיר בת ארבעים מיליון איש, שלרובם אין עבודה. עתיד בו מקורות המזון הטבעי - האוקיאנוסים, החיות, העצים, גוועו כולם, בו אפקט החממה הביא לקיץ שאינו נגמר, והמהומות בערים הן עניין יום-יומי. האנשים מואכלים במזון מלאכותי הנקרא "סוי-לנט גרין" שבסוף מסתבר שהוא נוצר מגוויות של אנשים שמתו.

האווירה היא לא בדיוק ניו יורק היום או, כך אני מקווה, ב-2022, אבל היא די קהיר, ודי כל העולם השלישי. על מה שעשינו לאקלים אי אפשר להתווכח, ואת הקיץ שלא נגמר כולנו חווים בימים אלו ממש. כאשר גיבור הסרט דיבר על החמאה שהייתה פעם ואיננה עוד, זה היה לי מוכר להפליא. דרך אגב, יש מכולת אחת בסח'נין...

הסרט היה מדוייק יותר מסרטים ידועים בהרבה שדיברו על עתיד שנראה רחוק בשנות השבעים ועכשיו אנחנו נמצאים בו. כך, למשל, 2001 ו-2010 של קיובריק. המון פילוסופיה, וקיובריק, וכל השאר, אבל העולם שלנו לא מתקרב אפילו לעולם של הסרטים האלה, והוא נראה דומה להחריד לעולם של סוילנט גרין. אני יכול לחשוב גם על עוד כל מיני סרטים כמו סדרת "עולם המחר" עם פיטר פונדה ויול ברינר, שדי פיספסה בנוגע להתקדמות ברובוטיקה (הם מקדימים אותנו בשנות דור) אבל לא חזתה את נושא המציאות הווירטואלית. ויש עוד מיליון דוגמאות.

הערה אחת, אחרונה, קצת עצובה. ראיתי את הסרט עם אבא שלי כשהייתי נורא קטן. הסרט נוצר בשנת 1973 וכנראה הגיע לעפולה (קולנוע נווה אור!) בשנת 1975 - 6. הייתי בן שבע או שמונה. לא חשבתי שבשנת 2022 אהיה בגילו של הזקן הזה בסרט, רובינסון, וזה אם אגיע לשנה הזו, מה שאינו מובטח כלל ועיקר.

סול רות' מת בסרט, מתוך ידיעה שגופו יהפוך לסוילנט גרין, וישמש למאכל. קניבליזם הוא טאבו עתיק הקבוע, כנראה, בטיב החברה האנושית ובטבע האדם. יש כאלו שניסו לנפץ את הטאבו הזה, הנסיון הבולט, לדעתי, הוא של היינליין ב"גר בארץ נכריה" המסתיים בכך שחבריו של ולנטין מיכאל סמית', גיבור הספר, מתענגים על ארוחה אחרונה המוכנה מבשרו לאחר שמת. האם התמעטות מקורות המזון, הרס הסביבה והתפוצצות האוכלוסין יכריחו את ילדינו או אפילו אותנו לפנות לפיתרון זה, נוסח ג'ונתן סוויפט שהציע לפתור את בעיית הרעב באירלנד בכך שהאירים יבשלו את ילדיהם?

האם הרעיון שלאחר המוות ישמש הגוף כתחליף מזון עתיר חלבונים לאנשים (סוילנט גרין הוא קרקרים מרובעים ירוקים ונחמדים בערך בגודל של ריבוע גבינה צהובה) עדיף על השימוש בגוף כמזון לתולעים (והרס עתודות קרקע יקרות)? שאלה טובה. לכשעצמי הייתי רוצה שגופי ישמש לאחר מותי לכמה שיותר שימושים ראויים בתחום השתלת האיברים, וכרטיס אד"י שאני נושא עמי מעיד על כך. איני יודע מי ירצה בליבי ספוג השומן או כבדי ספוג האלכוהול, אך הקרניות שלי ודאי יכולות לשמש למטרה טובה. ולאחר מכן? הייתי תורם את גופי למדע, אבל שמעתי שאחרי כמה שנות שימוש שבים ומוסרים אותך לידי המשפחה על מנת שיקברו אותך. אם כן, שירפוני! והציבו את אפרי בכד נאה בבית קפה חביב בכרמיאל, וכך אוכל להיות בטוח שמשפחתי תבקר אותי מדי שבוע.

למי שרוצה, יש כאן את שבע עשרה השניות האחרונות של הסרט, בהן מגלה הסטון לעולם כולו - "It's People, Soylent Green is Made out of People!". האמת, זה יכול לחסוך שעה וחצי של סרט, אבל כמו שאמרתי, הסרט די שווה צפיה. יוטיוב גם מלא פרודיות כמו "Soylent Green is Deliscious!", שאנסה לצפות בהן עכשיו, אחרי שאסיים את הכתיבה.

שבת שלום!