הבלוג של אבו אלמוג

"צעיר מדי לרוק'נרול, זקן מדי למות", זעק איאן אנדרסון בן ה-29 בשנת 1976, באלבום של "ג'תרו טול" שנשא את השם הזה. מאז ראינו אותו אי אלו אלפי פעמים. הבחור היום בן שישים וארבע, ועדיין עומד על הבמות, מפלבל בעיניו, ומחלל בחלילו, מוקף באנשים שספק אם הוא עצמו זוכר את שמם, שקוראים לעצמם ג'תרו טול. שיהיה לו בכיף, למה לא? בסבבה. למה מה, מישהו ממש ציפה שהוא יארוז את החליל, הבנג'ו, הבללייקה, הגיטרה החשמלית, ואם שכחתי משהו איאן אז אני נורא מצטער, בקיצור יארוז את הפקלעות וילך הביתה בשנייה שמלאו לו שלושים? הבנאדם צריך להתפרנס. וגם אתם יודעים, פשוט לסגור את העניין כשרוב החיים עוד לפניך, לא נעים. כשאני נאלצתי לקבל פטור ממילואים שמעו את הזעקות שלי עד טהרן. אז הוא ממשיך. והוא לא לבד.

יש כאלה שמזדקנים יפה, הלוואי על כולנו. ניל יאנג הוציא עכשיו תקליט מה זה בועט, והוא בן 66. בוב דילן ממשיך בשלו, ונשמע צעיר מתמיד. רק אלוהים יכול לספור את הגלגולים שהוא עבר. חב"דניק. ג'יזס. בודהיסט. אבל הוא ממשיך ליצור. ג'ון לי הוקר הוציא את אלבום המופת "The Healer" בשנת 1989 כשהיה בן 77. בכלל בלוזיסטים וזקנים כאלה מהבואנה ויסטה סושל קלאב, כמה שיותר זקנים יותר טוב. בכלל לא נותנים לך לעלות על הבמה אם לא מלאו לך שמונים.  אצלנו שייכת בבירור לקטגוריה הזו חוה אלברשטיין, שגם היא כבר לא עולת ימים, ומתחדשת משנה לשנה.

יש כאלה שעושים כל הזמן אותו דבר. פול מקרטני שיגע את פארק הירקון עם רשימה של שירים שאף אחד מהם לא נכתב אחרי 1980. פינק פלויד עוד מעלים מדי פעם את "החומה" שהיא גם כן מחזור 1980. אפשר לחשוב דווקא בקטגוריה הזאת על עוד מיליון דוגמאות. אצלנו שלום חנוך שייך לקטגוריה הזאת. הייתי משייך אותו אפילו לקטגוריה הראשונה, אבל תראו, הבנאדם עשה אלבום הופעה חיה עם שלמה ארצי. שלמה עצמו הוא קטגוריה בפני עצמו, ולא נכנס כאן לאף רובריקה, והאמת עדיף גם שלא אכתוב מה שאני חושב עליו.

יש כאלה שגומרים לא טוב. פיט טאונסנד בחור שווה ביותר, ועשה משהו בחיים, וגם מנגן לא רע, אבל כל השירים שלו נשמעים אחרת אחרי שזוכרים לאיזה אתרים הבחור גולש. אריאל זילבר כבר אמרנו? עדיף לא להמשיך ברשימה הזאת.

אז כל העניין כאן הוא בהקשר לשני אלבומים שיצאו ממש השבוע. הראשון זה אריק איינשטיין שר יצחק קלפטר. אני מת על איינשטיין. אני מת על קלפטר. אני נורא רוצה שקלפטר יבריא. חרדתי ממש לחייו, ואני מקווה שהכל בסדר. משזה נאמר... השיר הזה, מעבדות לחירות, הוא פאתטי. הוא נשמע כמו כל שיר שאיינשטיין שר בפאזה שלו מ-1985 והלאה. ממש כלום. העיבוד, הלחן, המילים, הכל שגרתי. בעצם לא. לשמוע את איינשטיין, האיש שלא רצה לצאת ולפגוש את המעריצים שלו שהתכנסו ליום הולדת השבעים, שר על "לצאת למסע שכולו סיכונים..." זה עצוב. ממה ששמעתי אני מניח שיש לו משהו שמאוד מפריע לו ולא בשליטה, שמונע ממנו את האינטראקציה הישירה עם הקהל שלו, ואני מאחל לו שמה שזה לא יהיה שיהיו לו עם זה חיים יפים, עם התה והאישה והספרים הישנים. אבל מינימום של מודעות עצמית צריך, לא? או.קיי. וגם "אין לי מה להפסיד עוד מלבד הכבלים". לא אהבתי. אם כבר לאזכר משהו פוליטי, אז שיהיה לזה משמעות. השיר הזה לא אומר כלום, בשום מישור. אז זה עצוב, וזה מביש, וזה כל מיני דברים, וחבל שזה קרה.

ההיפך הגמור הוא אהוד בנאי. שמעתי היום אולי שבע פעמים את "אני הולך" בתחנות שונות, וכל פעם הקריין סיפר שזה השיר של אהוד בנאי שהוא משמיע בהשמעת בכורה ומאוד התרגש, וגם אני התרגשתי. יצירת מופת, והשיר העברי הכי טוב ששמעתי מזה הרבה זמן. אין לי מילים. אני נרעש ונרגש. לעצור בצד הכביש ולבכות. ואחרי כן לנסוע במהירות עם החלונות פתוחים ולשיר עם הרדיו. זהו. בערך.

מתי אני אפסיק? את הבלוג הזה אפסיק ברגע שאני ארגיש שאני חוזר על עצמי. היה לי רגע כזה השבוע, כשדיברתי עם חבר, מקוראי הבלוג, שדיבר על שיר ואמר "כמו שאתה כותב, ממתק אמיתי..." ואז הבנתי שהפכתי לקלישאה. כמעט ופרשתי מכתיבה באותו הרגע, אבל מנוע החיפוש החדשני של הישראבלוג בישר לי שהביטוי הזה לא מופיע במאתיים ומשהו הפוסטים שכתבתי ולו פעם אחת... אבל אני משתדל להיות מקורי. השיר שהוא דיבר עליו הוא משהו די מוזר. בחור הולנדי בשם הרמן ברוד, שאמור להיות איזה פורטיס מקומי שמת צעיר מדי בשנת 2001, והביצוע שלו ל"My Way" אמור להכניס את סינטרה ואלביס ביחד לכיס הקטן. מה אתם אומרים? אני לא משוכנע לגמרי, אבל הביצוע לא רע, והמבטא ההולנדי עושה לשיר הזה משהו די מעניין. ממתק אמיתי. תשפטו בעצמכם.