הבלוג של אבו אלמוג

ארץ האמורי הם לפעמים משעשעים, לפעמים מעניינים, לפעמים מעוררי מחשבה ובמקרים רבים הזויים. הפעם הם מעצבנים. למי שלא יטרח הקישור מוביל לאיזו פנטזיה על מהפכה שמאלית רדיקלית במתחם של כמה רחובות בתל-אביב, אחרי שהכל יקרוס, האיראנים יגיעו, ויוליה שמאלוב ברקוביץ' תשתלט על כל המרחב שבין איתמר לעין חרוד (ודרומה לראשון לציון).

אולי יש כאן איזו קונטרה של הפוך על הפוך, שמוחי האטום ממצות פשוט מתקשה להבין, אבל הדימוי העצמי של השמאל התל-אביבי כמורכב מ"אומואים, משוררים, בלוגרים, יוצאי 8200, אומואים, אומואים, אומואים" העלה לי את הסעיף. זה בדיוק האדם שמסתכל סביבו וכל מה שהוא רואה זה את הפופיק של עצמו. יש כמה אומואים גם מחוץ לתל אביב. יש כמה מהם שלא שייכים לשמאל הרדיקלי. ולהיפך, יש שמאל מחוץ לתל אביב שלא כולל אומואים ויוצאי 8200. הדימוי של כל מה שקורה מחוץ למתחמי בתי הקפה כאיזו ממלכת פרא בה שולטת יוליה שמאלוב ברקוביץ', הוא מה שמעצבן אותי.

בואו נהיה ריאליים. גם אם נסגור היטב את המתחם של "השכונות בתל אביב שהצביעו דב חנין לעירייה", בה שולטת הרפובליקה הדמיונית בפוסט, יש לי הרגשה שהשמאל הרדיקלי יקבל שם את אותם שברי פרומילים של תמיכה שהוא מקבל באוכלוסייה הכללית היהודית. לעומת זאת, אצלנו, במדינה הדאהר-אל-עומרית בצפון, אנחנו מתחילים מ-50%, וממשיכים משם הלאה, בתנופה. באופן טבעי הפרופיל האנושי של "קבוצה קטנה של משוררים שלא פירסמו אף ספר, פילוסופים שלא הגישו את העבודות הסמינריוניות, עיתונאים שהפכו ליחצ"נים" הוא לרוב קבוצת מיעוט. תסתכלו ימינה, תסתכלו שמאלה. בבילעין, באל-עראקיב, במערות הר-חברון. אותם פרצופים. אותו אוטובוס. אותו סמינריון שצריך להגיש. אם תמשיכו לטפח את הדימוי העצמי הזה - זה יישאר כך. והסמינריון לא יוגש. אני מבטיח. זה חלק מאותו מצב מנטלי.

יש כאן אולי קנאה בימין, שמצליח להקים את המעוזים הרדיקליים המבודדים שלו, ששם החיים באמת נראים כמו בפוסט הזה. תחליפו את  "היו שהוכיחו באמצעות פסקה סתומה ב"מטריאליזם ואמפיריקו-קריטיציזם" של לנין שיש לתפוס מיד את השלטון" ב"היו שהוכיחו באמצעות פסקה סתומה בפירוש הרשב"י לספר אלקנה ב' פסוק נ"א, שיש לבצע מייד את מצוות מחיית העמלק" ויש לנו תיאור לא רע של מה שמתרחש בגבעות ההזויות של השומרון. דרך אגב לפוסט הזה הגעתי באמצעות המלצה בפייסבוק של חבר דתי ימני, (יש לי גם כאלה), שהגדיר את הפוסט כ"חמוד מאוד". או במילים אחרות - "אתם כותבים מה שתמיד חשבתי עליכם. עשיתם לי את העבודה".

אז מה יצא לנו מזה? למדתי שיש בתל אביב בית קפה שנקרא באצ'ו שכנראה כדאי מאוד להגיע לשם. בפעם הבאה שאקבל פס לחצות את חדרה דרומה (זה קורה לי אחת לחצי שנה), אולי אשב שם ואספוג את האווירה. הרבה על ז'יז'ק לא יוכלו ללמד אותי, כי יש את ההמצאה הזאת של ספר, שאפשר לקנות גם בתל-אביב, אבל גם מחוץ לתל-אביב, וכאילו אם אין את זה בסטימצקי וצומת ספרים, אז רסלינג מוכרים גם בדואר! אבל אוכל ללמוד איך להיות נצור וצודק, וזה תמיד טוב.