הבלוג של אבו אלמוג

יום הזכרון הוא יום מיוחד לכל ישראלי. יום שקט של הרהורים והתייחדות עם הנופלים. צפירה לפני, וצפירה אחרי. שידורים מיוחדים בתחנות הטלוויזיה, טקסים, ילדי בית ספר לבושים בחולצות לבנות. לשמחתי, משפחתי אינה נמנית על המיעוט (כעשרים אלף משפחות, אך עדיין מיעוט) שנפגע באופן אישי. אלו שאני מתייחד איתם ביום הזכרון, אלו שמחשבותי נתונות להם בצפירה, הם חבר מהטירונות,  ודוד של אמא. לא חלילה קרבה מדרגה ראשונה. לא אבל מהסוג שנישא בכל מקום ובכל עת. האבל שלי אינו אישי. הוא לאומי. הוא אופף אותי וגורף אותי, כמעט כנגד רצוני. הוא נמצא בכל מקום. הוא מחוייב על פי חוק.

אפשר גם אחרת? ודאי. ממוריאל דיי בארצות הברית הוא יום תחילת חופשת הקיץ. יום שמתחיל סוף שבוע ארוך המוקדש לשופינג ולקמפינג, ולאירועים נוסח מירוץ המכוניות אינדי 500. לא מאמינים? תריצו "memorial day coupons" בגוגל. יש שם מבצעים שחבל"ז. תחשבו על זה "תלושי יום הזכרון". זה לא שכואב להם פחות, ולא שאיכפת להם פחות. רבע שעה בחוף אומהה שקולה בערך לשלוש-ארבע מלחמות שלנו, חצי יום בגטיסבורג סוגר פחות או יותר את הסכסוך הישראלי-ערבי משני הצדדים, וכמות הדם שהם שפכו בעשור האחרון באפגניסטן ועיראק צריכה לתת לנו תזכורת תמידית איזה סוג של סכסוך דה לוקס סידרנו לעצמנו. לא הייתי מתחלף איתם. ובכל אופן אני ביום הזכרון שלי שומע שירים עבריים נוגים, והם הולכים לשופינג. זו התרבות שלהם. כך הם בנויים. אנחנו בנויים אחרת.

בשנותיה הראשונות של המדינה איזה גאון מפאיניק בן גוריוניסט סידר לנו את החבילה המוכרת כיום - צפירות, טקסים, שירים עבריים ברדיו. כשהמדינה הייתה צעירה, והחברה יותר הומוגנית, זה עבד יופי. היום זה עובד פחות. זה נפרם בשוליים. זה נפרט לדברים ממש אידיוטיים. אם המשחק ימשיך להארכה אז מכבי תרד מהפרקט (בדיעבד, אולי באמת היה עדיף...) BBC פריים משדר מותחנים כמו כל ערב, רק בלי תרגום. המתדלקת הערבייה בתחנת הדלק שבצומת לא מאפשרת לי להכנס לחנות להוציא כסף מהכספומט. אבל זה רק השוליים. יותר מביך ממכאיב. הבעייה זה כשהאינטרסים מתחילים להיות גלויים והפוליטיקה נכנסת, כמו בוויכוח בין הכבאים ל"יד לבנים" (אני לא מאמין שאני כותב את זה. אבל זו מציאות), כשכל אחד מבין בדיוק למה אלי ישי בצד הזה וברק בצד השני.

אלי ישי לא פראייר. הוא שר הפנים. בפוסט קודם סיפרתי איך הוא מונע ממני לדעת כמה נישואי תערובת יש בארץ, כי זה לא חינוכי בשבילי. אז בסדר. התזה תחזיק גם בלי זה. אבל אם כבר אפשר להשתמש בכוח המיניסטריאלי להבניית הזכרון, אז למה לא? אחרי הכל מדינה יהודית, צבא יהודי, ומי היורשת של מפאי ההיסטורית אם לא ש"ס? אם הכל נפרם בשוליים, אנחנו נחזיק הכל כמו שצריך. נתפור מסביב, ולא ניתן לשום דבר לגלוש. וכך הגיעה לעולם הידיעה כי בתעודת הזהות הביומטרית החדשה יתחילו המספרים בשישה מיליון, ומסביב לשבב יוטבעו שישה מגיני דוד קטנים, לזכר ששת מיליון קורבנות השואה. טוב, כותבים מוכשרים ממני כבר ירדו על הדבר הזה, אבל זה כל כך מתבקש לכתוב על זה, שאני חייב. ויום הזכרון הוא יום שממש מתבקש בו לפרק את המנגנון הזה של ההבנייה של הזכרון, ולבחון את פעולתו.

הכותבים המוכשרים הסבירו הכל - שזה לא מתחשב באזרחים הערבים, שזה הופך את ישראל ל"בדיחת השואה הכי מאובטחת בעולם", וכל מה שאפשר לכתוב על הדבר הזה. אם מישהו מהם לא כתב - אז כל הקטע הביומטרי הוא פשע נגד אזרחי המדינה, והשימוש בשואה דווקא בהקשר הזה הוא ציניות ברמות שחשבתי שאפילו אלי ישי לא מסוגל להן. אבל אני לא רוצה לתת כאן אידיאולוגיה, אלא משהו קטן אחר, קצת היגיון פשוט למה הדבר הזה לא יקרה, מנסיון של נוטריון כפרי (כן. זו הפרנסה שלי. ואני נורא מבין בתעודות זהות בגלל זה).

אז לגבי המגיני דוד המוטבעים על השבב אני לא יודע, אבל להתחיל את המספרים משישה מיליון - זה לא יקרה, ומכמה סיבות מאוד פרקטיות, שמי שיצא בהודעה לעיתונות כנראה לא חשב עליהן עד הסוף.

נתחיל מהדבר הפשוט. אתם מתבקשים לקחת ליד את תעודת הזהות שלכם ולספור. אחת, שתים, שלוש... יש תשע ספרות! אחת ושמונה ספרות אחריו זה מאה מיליון. זאת אומרת שאם הספרה הראשונה תהיה שש, אז זה יהיה שש מאות מיליון ולא שישה מיליון. טוב. אז הספרה השלישית תהיה שש! או השניה, כי הספרת ביקורת משני הצדדים לא נחשבת. גם זה לא עובד. במה המספר (ההיפותיטי) 263567496 מנציח את קורבנות השואה, אפילו שהספרה השנייה שלו היא שש? או 236567496 אם הולכים על הספרה השלישית? או אפילו בגירסה של 2-6356749-6 זה לא ממש עובד, אלא בדמיון של אלי ישי. אבל בואו נלך לקראתו. מצאנו שיטה שזה בערך בערך עובד אם מאוד מאמצים את הדמיון, ונמשיך מכאן הלאה.

מי יקבל את המספרים? הרי מי שיקבל את תעודות הזהות הביומטריות יש לו כבר מספר תעודת זהות משלו. אני לא חושב שמישהו ישקיע בסט נוסף של מספרי תעודת זהות למי שיש לו כבר תעודת זהות. זה מטומטם ולא יעיל אפילו ברמות של משרד הפנים. אז מי שיקבל את התעודות החדשות עם המספר שמנציח את הקורבנות זה עולים חדשים - היו כאלה בערך 16,000 בשנת 2010, וילדים שנולדים עכשיו ויקבלו את תעודת הזהות עוד 16 שנים. הנצחנו משהו? אולי בשוליים. בשנים הקרובות מי שיראה לנו את תעודת הזהות המנציחה, נדע שהוא עולה חדש.

האמת היא שמספרי תעודות זהות אף פעם לא היו רציפים. כנראה בשביל לבלבל את האוייב. ראינו הרי שהסטטיסטיקה במדינת ישראל אינה שירות שהמדינה חייבת לאזרח, אלא איזה כלי במאבק אידיאולוגי או צבאי. גם מספרים אישיים בצבא לא היו רציפים והיו קפיצות וחזרות ומספרים שונים לבנים ובנות. כך, אני מניח, גם ההגיון לגבי תעודות הזהות. הנה, בתי שנולדה ב-1997 נושאת מספר שמתחיל בספרות 3182, ובני שנולד ב-2001 נושא מספר שמתחיל בספרות 2117. אני יודע שאיפשהו באמצע היו מספרים שהתחילו ב-1. זה די שרירותי. אז יש לנו פוטנציאל למספרי תעודות זהות למאה מיליון נפש (שמונה ספרות. הספרת ביקורת בסוף כי היא פונקציה של הספרות האחרות), ואפשר להחליט שכמו שבין 1985 ל-2000 (לא סגור על זה, יכול להיות לפני או אחרי) מספרים התחילו ב-3, ולפני כן התחילו ב-0, עכשיו הם יתחילו ב-6. הנצחנו בזה את קורבנות השואה? אולי. אבל מתי שהוא נצטרך לעבור ל-7 או ל-4 או ל-9. מה יעשו קורבנות השואה? הם יסתפקו בכך שיונצחו רק על ידי כל הילדים והעולים שעלו נאמר בין 2011 ל-2020? ובמה השימוש השרירותי במספר 6 מנציח את קורבנות השואה יותר מהשימוש במספר 3, או 2 או 0?

אלו רק כמה קושיות. זה מראה שמה שעבד יופי בשנים הראשונות של המדינה, ועדיין עובד מכוח האינרציה פחות או יותר (תשאלו את המתדלקת שלי) לא יעבוד היום. רק ייראה דבילי. אז הנסיונות של אלי ישי לקבוע מי חלל צה"ל ומי לא, או לגרום לי להנציח את קורבנות השואה באמצעות האקט האדמיניסטרטיבי המוזר של קביעת ספרת ביקורת "6" בראש המספר בן תשע הספרות בתעודת הזהות, נדונו לכישלון מראש. הוא לא בן גוריון, והפוליטיקה הקטנה, כן, זו של "אני מוכן להכריז מה שירצו רק שיפסיקו להגיד שאני אשם בזה שהבנים שלהם מתו" או "עכשיו נראה לכם מי ראוי לשאת את תעודת הזהות הכחולה עם המגיני דוד והמספר המיסטי 6 ומי לא" היא כל כך שקופה ולא עובדת. כנראה שהתבגרנו. כנראה שלא מספיק להגיד "חלל צה"ל" או "קורבן השואה" ואנחנו עוברים לדום.

יש לנו עוד דרך ארוכה עד שנגיע ל"תלושים של יום הזכרון". אני גם לא בטוח שאני רוצה ללכת את כל הדרך הזאת. אבל לראות את המנגנון בפעולתו האינטרסנטית, העירומה, לפרק אותו לגורמים, להבין אותו ולהתנגד לו, זה הצעד הראשון בדרך לקיום נורמלי בארץ הזאת. אני מאמין שהקיום הנורמלי הוא הצוואה האמיתית של הנופלים. אם יש איזו משמעות ליום הזיכרון, מעבר לאבל האישי וההנצחה האישית, זו המשמעות שלו. הם מתו בשביל שהמספר בתעודת הזהות יהיה מספר בתעודת הזהות. הם מתו בשביל ששר הפנים לא ירגיש אחראי להנצחת הכבאים, אלא ירגיש אחראי למתן שירותי כבאות ראויים. הפוסט הזה, לדעתי, מכבד את זכרם, מקום בו הוויכוח הקולני (אין לי טענה למשפחות, רק למי שמנצל את אבלן לצרכים פוליטיים) משפיל אותו. הפוסט הזה רוצה להיות נורמלי. גם ביום הזכרון.