הבלוג של אבו אלמוג

אצלי דווקא קורים דברים, תודה ששאלתם. היום שלחתי את הגירסה הסופית של התזה, ואשחר לא רוצים עדיין לפרסם את תוצאות הבחירות כמו שצריך, כל מיני דברים מתקדמים בקשר לספר שצריך לצאת בנובמבר, וכיוצא בזה. וזה רק הדברים המאוד מעניינים שקורים. אבל מי יכול לעסוק בפרטי והקטנוני כשיש  אירועים כאלו מאממים בעולם! למי שגר בתלֿאביב (שימו לב לרפה מעל הל') נורא קל. הוא רק יוצא מהבית וצועד שעה קלה וכבר הוא בלב של כל הדבר הזה עם הצעירים והפרחים והגיטרות והדינאמיקה והדיאלקטיקה וכל הסבבה. אבל אני מנותק, כאן באוטונומיה הדאהר אל עומרית. בכרמיאל ראיתי שני אוהלים על אי תנועה ליד הקניון, וזה הכל בערך. באשחר אין מצוקת דיור כי יש וועדות קבלה, וזה מה זה פיתרון גם ברמה הלאומית. אז אני יודע שהשמאלנים המניאקים שאני קורא בדרך כלל אי אפשר לסמוך עליהם, אז נטשתי גם את הארץ - ורוזנבלום אשקרה הגזים עם האונטרגנג ביום ו', למרות שהיה מצחיק עד דמעות - וגם את גורביץ' את בוגוסלבסקי ושות', והחלטתי לקבל ממקור מוסמך את המידע שיאפשר לי לקבל החלטות מושכלות כאזרח. וגם מצוקת הדיור מאוד משפיעה עלי והחלטתי לחסוך, אז לקחתי ליד את ישראל היום שעלה לי בחינם, והבנאדם עם הסרבל האדום אפילו שמח לתת לי.

אז כאן יש פיסקה על פילוסופיה. כי מזמן לא כתבתי והתחשק לי. תסבלו. מגיע לכם. למי שלא יודע, אני חושב שהברמס הוא נורא מאמי. הוא הברמאמי כזה. קשה מאוד למצוא דברים שהוא כתב בעברית, וגם כשמוצאים אז זה לא גליק גדול. כי הוא כותב בגרמנית מאוד מסובכת וקשה מאוד להבין ובטח לתרגם את מה שהוא כתב. כבר שנים אני רוצה לקנות את 'תקוות הנאורות' - חבר'ה היומולדת שלי בפברואר - ולא יוצא לי. אבל בתואר השני שמשום מה עשיתי במגמת תקשורת, הכריחו אותי לקרוא כל מיני דברים שהוא כתב, והיה דווקא נחמד. במנות סבירות זאת אומרת. אני לא חושב שיכולתי לשרוד יותר מעשרה עמודים. אז יש לו מין ראייה כזו של מקצוע העיתונות כמרחב ציבורי בו מתקבצים ביחד אנשים פרטיים לדיון בכללים הבסיסיים של החברה ויוצרים טענה לגיטימית לכוח באמצעות הפעלת תבונה רציונלית. הברמס אומר שכל זה הלך פייפן מתי שהוא במאה ה-19 בגלל הפירסומות, אבל זה כבר סיפור אחר. אבל אולי 'ישראל היום' הוא מרחב ציבורי נוסח הברמס? אולי יש שם החלפת דעות עצמאיות ושימוש בתבונה וכל הדברים האלה? אולי זו החזרה האמיתית של העיתונות לייעודה? אף פעם לא ממש קראתי את הדבר הזה, חוץ מזה שלפעמים אני מחכה בבית משפט בחיפה שלפעמים מחלקים אותו בכניסה, ואז אני פותר את הסודוקו. אז ניתן לזה צ'אנס. אולי זה משהו כזה, מעניין? ספירה ציבורית בה יכולים להפעיל את התבונה הרציונלית וכל זה?

אז זהו שלא. זה מין ביביתון כזה שנורא עלה לי על העצבים. הכותרת של יום שישי הייתה "שיא החוצפה: הטייקונים נגד יוקר המחייה". שזה בהתחלה נורא עצבן אותי, אבל אחרי כן ראיתי את היופי בכותרת הזאת ונרגעתי. יש בכותרת הזו משהו רקורסיבי, וזה ממש יפה - כותרת על שיא החוצפה שהיא בעצמה שיא החוצפה. דאגלס הופשטטר עשה מזה קריירה. אני די בטוח שמי שניסח את הכותרת הזו לא ממש סגור על גדל, אשר ובאך. אבל יכול להיות גם שהוא שוטף בעניין, ואז זה הרבה יותר עמוק ומודע לעצמו ומעניין.

אז קראתי את כל מאמרי המערכת של הדבר הזה וגם קצת את החדשות. ונורא השכלתי ואני רוצה לחלוק איתכם: תדעו לכם שהמחאה הציבורית היא ממש בשוליים, של מיעוט קטן של שמאלנים שמפעיל השמאל המקצועי, שהוא כל מיני אנטישמים כמו הקרן החדשה וכל אלה, שבסך הכל רוצים להפיל את נתניהו. והמצב לא יכול היה להיות יותר טוב כי המשק נורא משגשג וכל מדינות המערב מקנאות בנו. ואם יקבלו את הדרישות הקומוניסטיות שלהם אז המדינה תפשוט את הרגל. אבל הם בסך הכל צודקים, ונתניהו ראה את זה די מזמן, ועכשיו המחאה הצודקת והעממית הזאת מאפשרת לו להפעיל את כל התכניות שעד עכשיו לא התאפשר לו להפעיל. ובסך הכל המצב די פקאקט, והכל זוועה, אבל זה לא ביבי אשם, זה הטייקונים שהם שיא החוצפה כי הם כתבו מכתב. מבולבלים? גם אנחנו.

אני פחות או יותר יודע מה ביבי רוצה להגיד בכל רגע נתון בלי לקרוא את 'ישראל היום' כי יש כמה עיתונאים שמזמרים ישירות את דף המסרים היומי בכל מיני תכניות שאני רואה ושומע פה ושם. אבל הריכוז התמציתי של זה בעשרים ומשהו עמודים של החוברת סופשבוע שלהם ועוד כמה עמודי חדשות, הוא כמעט קשה מנשוא. דווקא יש שם דברים מעניינים שאי אפשר לקרוא במקומות אחרים כמו - 'דנקנר תשובה ועופר מצטרפים למחאת האוהלים' ו'האוצר: דרישות המפגינים יעלו 60 מיליארד שקלים" (שתי הכותרות העיקריות בעמודים 2 ו-3 של מדור החדשות בעיתון) שבאמת נותנים תמונה נורא מסודרת של מה שקורה ואני מאוד שמח שקראתי את החדשות האלה ועכשיו אני באמת באמת מבין מה קורה.

אז היום עוד פעם לקחתי את ישראל היום לידיים. הם עמדו בצומת הכניסה לעפולה וחילקו את העיתון ובדיוק הייתי ברמזור. אז הכותרת הייתה "רבבות ברחובות" (מעריב וידיעות אחרונות נקבו במספר מאה וחמישים אלף, אבל זה גם 'רבבות' כך שלא ממש שיקרו, אבל גם לא ממש אמרו לקורא את האמת.) ולמעלה, באדום - "בעקבות המחאה: רוה"מ יקים צוות מומחים לטיפול ביוקר המחיה ולמציאת דרכים להפחית את עול המיסים ממעמד הביניים. היום: ועדת הריכוזיות תדווח על המאבק בטייקונים. ייתכן שהעלאת מחיר הדלק הלילה תטופל". מה שסיפר לי בדיוק את אותו סיפור של העיתון ביום שישי - השמאל הקומוניסטי עוכר ישראל הוציא רבבות לרחובות, אבל סך הכל הם צודקים. לראש ממשלתנו יש תכנית בדיוק איך לעזור להם, ובדרך גם להיאבק בטייקונים הרעים שהם באמת אשמים בהכל. איכשהוא עלתה בדמיוני התמונה של צ'אושסקו עומד בכיכר ומבטיח נקניק להמונים, אבל זו סתם אסוציאציה פרועה. ביבי הוא לא צ'אושסקו. הוא ביבי. אני מניח (ומקווה בכל ליבי. גם כשהדברים נראים רעים מאוד יש לאחל את כל הטוב מבחינה אישית לראש ממשלתנו, והמשטר הדמוקרטי במדינתנו קובע ששלטון יש להחליף בבחירות, וזה דבר שאסור לוותר עליו בכל הנסיבות) שזה לא ייגמר מול כיתת יורים. אבל הנקניק הוא אותו הנקניק. הוא רק נקרא "וד"לים" ו"ועדת הריכוזיות" ו"צוות מומחים". ברומניה הם לא בלעו את הנקניק. גם כאן כנראה שלא.

הערה קלה לפני שחוזרים לישראל היום. כל מי שחי כאן בשנות השמונים זוכר את תשדירי הבחירות המצחיקים עד דמעות של פלאטו שרון. עם הפד"ם (פתרון דיור מהיר) וה"צוות מומחים פא שין" שיפתור את כל בעיות הדיור ומייד. ייתכן ש... לא יכול להיות... טוב. נמשיך הלאה.

בקיצור ישראל היום לא עומד באידיאל המרחב העיתונאי הציבורי של הברמס. לעניות דעתי הוא גם לא עומד באיזה אידיאל עיתונאי אחר מחוץ להקשר המאוד מצומצם של עיתון מפלגתי לא מאוד מתוחכם במדינה קומוניסטית מאוד כושלת. אני באמת חושב שהוא לא שווה את הכלום שלא שילמתי עליו, כי המאמץ שיש לי לשנע אותו מהבנאדם עם הסרבל האדום שנותן לי אותו, ועד לפח המיחזור שליד ביתי (ותדעו שאשחר היא מקום שמאוד מקפיד על מחזור וזה עוד סיבה שאם אתם עם זיקה יהודית וציונית אז תבואו להיקלט), והסבל שנגרם לי מקריאתו, יוצר איזה מינוס קטן לחובתו של אידלסון שדאג לזה שהדבר הזה יגיע אלי.

אז מה לעשות? כאן יש פתרון ממש טוב. 'עריצה היא הלבנה' של הנליין הוא ספר די מפוקפק מבחינה אידיאולוגית, ויותר קרוב לביביזם מאשר להברמס, ובכל אופן זה ספר מגניב שיש בו הרבה רעיונות טובים. אחד מהם הוא המוטו של הגיבור - אכדכא"ח. אין כזה דבר כמו ארוחת חינם. אז פשוט להבין שמי שלוקח את הדבר הזה ליד משלם במשהו, ובמקרה הספציפי הזה הוא משלם בזה שהוא צריך לצרוך את הדבר הזה ולשנע אותו מהיצרן אל הממחזר, ואחרי כן האנשים של ישראל היום יכולים להתגאות שהוא העיתון בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר. אז זהו, שבטענה הזו יש כל מיני בעיות, אבל בואו נעשה את הדבר האזרחי הנכון ונגיד לא לבנאדם הנחמד עם הסרבל האדום. שהערימות המהבילות של הדבר הזה יישארו בצמתים, ובקניונים ובכל המקומות האלה. שאדלסון ייקח על עצמו את המיחזור של הנייר הזה. אני לא צריך להיות קבלן משנה שלו.