הבלוג של אבו אלמוג

אתמול בשעה שתיים בצהריים בערך נסעתי במכונית עם האבא שלי, והקשבתי כהרגלי ל-88 FM, ששידר שעה של הדורס. אבא שלי רטן משהו על המוזיקה, ואז אמרתי לו שהמדובר בבן גילו ג'ים מוריסון, ועד כמה עצוב שמכל שלושת בני אותו המחזור, אבא שלי, מוריסון וקים ג'ונג איל, נותר רק אבי לשמור על הגחלת.

טוב, זה היה די בצחוק, וגם מוריסון נולד שנה אחרי אבא שלי (אבל קים ג'ונג איל ואבא זה הפרש של חודשיים!), אבל אני חושב ברצינות שאחד הדברים העצובים הוא שאבא שלי די פיספס את כל המהפכה האדירה של בני דורו, מוריסון ז"ל, הנדריקס זצ"ל, ג'ופלין זצוק"ל, ודילן יבדל"א. הוא בנאדם לא כל כך מוזיקלי, אני לא חושב שתפסתי אותו אי פעם מקשיב למוזיקה להנאתו וביזמתו, דברים אחרים מדברים אליו הרבה יותר. ואני חושב שגם הבת שלי פיספסה את אותה מהפיכה, והיא דווקא שומעת הרבה מוזיקה, וגם זה די עצוב.

לפני כמה זמן סתם ביקשתי ממנה רשימה של כמה שירים שהיא נהנית מהם. האמת היא שהיה לי פוסט בראש, וגם היא ניחשה את זה ולא כל כך רצתה, אבל ניג'סתי וגם הבטחתי לה שלא אפרט את השירים בבלוג שלי. אז אני לא מפרט, אבל מדובר בשלושה ארבעה שירי גלגלצ די סטנדרטיים, אחד או שניים אפילו כיכבו בפרסומות בערוץ 2. המדובר בפופ מלודי והרמוני עם נגיעות קלות של היפ הופ / ראפ. ליווי פסנתר עצוב איפה שצריך, קצת גיטרות רכות איפה שצריך, קצת ראפ קצבי איפה שצריך, שאיזה מחשב כתב באיזה מקום לפי תכנת גלגלצ. מה שאומר שהמנעד הרגשי שהדברים האלה יוצרים נע בין "יו! איזה מאמי!" ל"איזה יום סגרירי ומעונן, כמה עצוב שאני כה בודד". טוב. בודד זו מילה קשה, והיא לא ממש מופיעה שם, אבל אין לי את התוכנה אז אני לא יכול ליצור את האיזון הטקסטואלי המדוייק בין האילוץ שלא להשתמש במילה חריפה כמו "בודד" לבין התוצאה הרגשית הראויה - מעין עצבות קטנטנה כזו שתעבור עד סולו הגיטרה הקטנטן בסוף השיר, ועם הקוראים הסליחה.

אז אין בזה שום מרד, ואין בזה שום דבר קשה, או חריף, או מכאיב, או כועס, וזה מפספס בערך 90% ממה שמוזיקה צריכה להיות, ולי זה נורא חבל.

אני בגילה (אני יודע שהיא שונאת את זה וזה מאוד לא בסדר, אבל זו נקודת ההשוואה היחידה שיש לי) אהבתי מוזיקה יותר קשה ויותר כועסת. אני לא חושב שזו הייתה מוזיקה מרדנית במיוחד. לא היה לי נגד מה למרוד. האבא שלי לא מוזיקלי, כאמור, ואמא שלי הכריעה בינה ובין עצמה בוויכוח שבין קליף ואלביס לטובת קליף, עוד ב-1962, ולא זזה משם הרבה מאז. משעשע, פעם מישהו ראיין אותה באיזה עיתון כשהייתה צעירה ומהכתבה יצא שהיא בנאדם מאוד קל דעת וריקני שרק רוצה לרקוד ולרקוד, והיה הרבה רעש על 'הנוער של ימינו'. אז היא לא, אבל היא גם לא בנאדם מאוד עמוק מבחינה מוזיקלית.

אז זה לא העניין של המרד. אני פשוט זוכר שבגילה לא יכולתי להסתפק בתואמי גלגלצ של אז (ניק קרשאו, הווארד ג'ונס, פול יאנג, ואפילו מייקל ג'קסון אללה ירחמו אם לתת כמה שמות שעולים במחשבה) אז הייתי פריק של הביטלס, במיוחד בגלל "מסע הקסם המסתורי", אבל גם שמעתי כל יום את 'מוזיקה היום', ואת קוטנר בכל מקום ובכל שעה בכמויות מסחריות. אני מודה לאלוהים ולגל"צ (שאז נראו בערך אותו הדבר) על כך שתפסתי את הסמיתס בזמן אמת (אבל אף פעם לא הייתי מעריץ ממש) וגם כל  מיני דברים קצת יותר שוליים שהסתובבו אז כמו הטוקינג הדס, והקיור, וכל מיני פריטנדרס וכאלה ואפילו הברונסקי ביט שזה לא מוזיקה מחתרתית מי יודע מה, אבל הבחור היה הומו ושר על זה באופן די מפורש וזה היה אז די נועז. אהבתי גם שטויות שהיו אז שהיום לא הייתי מסתכל עליהם, כמו סיימון וגרפונקל (הייתי אפילו בהופעה) ודייר סטרייטס (רציתי להיות בהופעה ולא יצא לי), אבל הייתי בן 15 וזה מותר. וכמובן שקיבלתי מגל"צ של אז את כל החינוך הטוב לגדויילים שהיו פעם, לפני עשר שנים - הנדריקס וג'ופלין ומוריסון וגם הסטונס ולו ריד וכל מיני וודסטוקים כאלה כמו קינג קרימזון או ג'ו קוקר (שהיה מגיע לארץ אפילו פעם בשנה נדמה לי).

היום קצת קשה לי לזכור מה ממש אהבתי בשנת 1983 כשהייתי בן 15, ומה נדמה לי שאהבתי, ומה הייתי רוצה להאמין שאהבתי. אבל אני די זוכר מחברות שלמות מקושקשות בציטוטים מפינק פלויד, וממאיר אריאל, שזה שבע עשרה דרגות תחכום בערך מעל לבית החרושת הממוחשב לטקסטים רדודים מבחינה רגשית של גלגלצ. אני זוכר בפירוש את היום ב-1984 ששמעתי בפעם הראשונה את "I PUT A SPELL ON YOU" של קרידנס קלירווטר'ז ריווייוול. הסרט "זרים" של ג'ארמוש הגיע לארץ, והביצוע המקורי של סקרימינג ג'יי הוקינס היה בפס הקול של הסרט. וכל יום קוטנר השמיע בתכנית שלו ביצוע אחר לאותו שיר. מזה של קק"ר כמעט נפלתי מהכיסא. זה היה כל כך עוצמתי! שום דבר ממה שאני שומע את הבת שלי שומעת לא מתקרב לזה מבחינת העוצמה הרגשית. גם לא מבחינת הבוטות והישירות של הטקסט.

טוב, אז חוץ מללכלך על ההורים שלי ועל הבת שלי (אשתי אוהבת שלמה ארצי. זה דורש פוסט נפרד) מה היה לנו כאן?

אז דבר ראשון, יכול להיות שהמרד שלה הוא דווקא לשמוע את המוזיקה הזו, בגלל שהיא יודעת מה אני חושב על המוזיקה הזו. אבל זה באמת לא זה. אני לא חושב שמה שאני חושב זה בכלל פונקציה בהעדפות שלה, במוזיקה או בכל דבר אחר.

את חוסר המוזיקליות של אבא שלי אני יכול לייחס בצורה ישירה לחינוך הפועלי והמפאיניקי שקיבל. היה אז מסלול מאוד ברור - צבא. לימודים. עבודה הגונה. לשים בנדנה על הראש, ג'וינט בפה, לנסר בגיטרה חשמלית וללבוש את החולצות הפירחוניות האלה זה לא ממש בא בחשבון, וגם היה כנראה בוז מאוד גדול למי שהתנהג כך או למי שאהב את מי שמתנהג כך. הייתה אז רק דרך נכונה אחת, והוא הלך בה, וחי חיים לא רעים בדרך הזו. אז המקסימום שהדרך הזו מאפשרת זה לאהוב את "פורגי ובס" אם משמיעים במקרה את סאמרטיים ברדיו, או להתמוגג משירי שנות החמישים בשתיים בצהריים ב"צפיחית בדבש" ברשת ב'. אז זה תשלום קטן מאוד בעבור דרך מסודרת, ותחושת משמעות, ותחושת ערך עצמי. הלוואי ואני הייתי יכול.

הבת שלי היא מקרה קצת יותר קשה. אני חושב שהיא משלמת את המחיר של הפלורליזם וריבוי הערוצים. עם כל הקיטורים על הדיקטטורה של גלגלצ זו עדיין בחירה אחת מני רבות אפשריות. אני זוכר שכשהיא הייתה קטנה, בבית הספר גליל, היו אירועים שילדות ערביות הביאו מוסיקה מהבית, ומאוד התרשמתי מהגיוון הרב של המוסיקה הזו, ומריבוי המקורות שלה. בעולם הרב ערוצי אתה יכול לבחור בכל דבר, למעשה. אבל אם לא תתאמץ, לא תגיע למשהו טוב, והיא כנראה בחרה שלא להתאמץ. לי הייתה יד מכוונת. יד הברזל של יואב קוטנר שלטה בטעם המוזיקלי שלי, כי לא היה לי אף מקום אחר לברוח אליו. היה גל"צ, רשת ג', וזהו. לא היה מחשב, לא היו ערוצים מוסיקליים בטלוויזיה. אז הבחירה הייתה בין שוש עטרי וטוני פיין לבין קוטנר, וקוטנר תפס אותי יותר מוקדם, אולי באקראי, אולי בגלל שהוא שידר איזה עליונות אינטלקטואלית וסנוב אפיל. אבל לא הייתה לי ברירה. היו בפני שתי דרכים בלבד, ובחרתי באחת מהן והלכתי בה. לה כבר אין את הלוקסוס הזה. יש לה מיליון דרכים. אין אח גדול ברדיו שאומר לה מה טוב ומה רע. והיא חייבת להפעיל את בלוטות הטעם בעצמה, וזה כנראה נורא נורא קשה.

אז זה טוב? זה לא טוב? לסגור את גלגלצ ו-MTV, לחסום את יוטיוב, לאסור על הייבוא של GLEE וה-VOICE, להחזיר את קוטנר לשלטון ולדון אותה לשלוש שעות קוטנר מדי יום עד שתחונך מחדש? לטובת העומק הרגשי והמוזיקלי שלה, כמובן...

לפני שניים שלושה פוסטים היה כאן את אותו דיון רק בצורה שונה - האם שנות השבעים היו שנים של דמוקרטיה אמיתית, או דיקטטורה מפאיניקית שהדירה את המזרחיים, כלאה את הערבים תחת ממשל צבאי, ובכלל לא הייתה נחמדה. אז פחות או יותר הדיון הסתכם שם (אם לא קראתם דלגו על הפוסט. הוא לא משהו. לכו ישר לתגובות.) בזה שיש פנים לכאן ולכאן, והכל תלוי באם הייתי נער שמנת בעפולה או נער שוליים במוסררה, ובסך הכל אפילו אם הכל היה סבבה אגוזים ומאז הכל רק התקלקל והלך לעזאזל (ועל זה, דרך אגב, אין ויכוח של ממש) אז התקדמנו מאז והלכנו כברת דרך, ואי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. וגם לא את הגלגלצ, כנראה.

אז אני אסיים כאן במשהו שאני יודע שהיא אוהבת, ודווקא לא היה ברשימת החיסול שהיא נתנה לי, וזה סתם שאם היא קוראת את זה מאיזה שהיא סיבה שיהיה לה כיף. אז זה ברונו מארס, והוא מאממם וגם מאמי. אז אני מתכוון להקשיב לזה עם המון סימפטיה, ובלי לחשוב בכלל איך זאפה היה מנסח את אותו הלך מחשבה עצמו - יש המון בחורות שהייתי יכול להשיג, אבל אי אפשר להשוות אותן אלייך, מאמי. יאללה - KNOCK YOURSELF OUT.