הבלוג של אבו אלמוג

הפעם האחרונה בה הייתי באילת היתה שנת 1992. ש' הייתה בת גרעין שהגשים עצמו בקיבוץ לוטן. הייתי מבלה איתה לפעמים סופי שבוע שם ובמסגרת הזו יורד גם לאילת. אחרי כן זה פשוט לא קרה. ש' הייתה שם די הרבה פעמים בכנסים של מקום העבודה שלה. אני פשוט לא חשתי את הצורך. עד שהילדים שלי חשו.

התגעגעתי אל הערבה יותר ממה שהתגעגעתי לאילת. יש פרק מאוד משמעותי בביוגרפיה שלי שהתרחש בערבה. הנוף הגלילי, האהוב עלי בעולם, הוא הבית, הוא הלחם, הוא הבסיס. נופי הפרא של הערבה, וההרים האדומים במזרח היו תמיד יפים מאוד בעיני. הנוף הזה יפה יותר מכל נוף שראיתי ב'חוץ לארץ'. היופי שלו הוא שגם זו היא ארץ ישראל. גם זה הבית. גם זה יכול להיות הבית. יש לי תחושה דומה בנגב (שהמילואים שבו והחזירו אותי אליו מדי שנה), אבל באופן מוזר אף פעם לא הרגשתי כך לגבי חופי השפלה התלביביים, או גבעות הטרשים הארורות של יהודה ושומרון. המדינה הדאהריסטית, כשתקום (וקום תקום! בי נשבעתי!) תקיים יחסים של שיתוף פעולה כלכלי, חברתי ותרבותי, עם הנגב המוזנח והערבה המופקרת לנפשה.

אילת עצמה היא כל דבר חוץ מ'ישראל'. יש בה אווירה קוסמופוליטית של כפר נופש באנטליה. מרץ הוא לא שיא עונת התיירות, כנראה. הכל היה ריק. אפשר היה להכנס למסעדה בלי להזמין מראש, לא לעמוד בתור במקומות כמו ה'איימקס' או המצפה התת ימי. התיירים הם ברובם אירופאים. הפרופיל האנושי שזכרתי מנעורי השובבים, של התיירת האירופית הממהרת לתפוס שמש ישראלית בחורף הסקנדינבי האכזר, היה נפוץ פחות. היו שם בעיקר משפחות רובן בגיל של המשפחה שלי, מיעוטן מבוגרות יותר. בסיור רגלי לאורך הטיילת במוצאי שבת היה אדם אחד על החוף לאורך כל מאה מטר. בסיינט פטריקס' דיי שחגגנו בפאב 'שלושת הקופים' היה הגיל הממוצע לדעתי 45. לידינו ישבה חבורה שנראתה לי שהם בארץ מוצאם (שפה לטינית כלשהי. אולי ספרדית. צבעים בהירים. חצי האי האיברי או אפילו מעט צפונה לו) מהנדסי מכונות. ארבעה גברים וארבע נשים. הגברים השתטו מאוד. עברית קשה היה מאוד לשמוע שם ובכל מקום אחר. אפילו חלק מפקידי הקבלה דיברו איתי עברית עם מבטא לא ברור. 

תעמולת הזוועה נגד פליטי הג'נוסייד נתנה תמונה של עיר שנכבשה על ידי הסודנים. זה בהחלט לא נכון. מי שמחפש אותם מוצא אותם. גם מי שלא מחפש, בעצם. במלון שלי היה אחוז נכבד מעובדי הנקיון והתחזוקה אנשים כהי עור עם תגי שם שנשאו שמות כמו 'כליפה' ו'זוזו'. אבל בעיר עצמה הנוכחות שלהם שולית. מי שמצפה ללכת ברחוב כשהוא צמוד אל הקיר מהפחד של הכושים הרוצחים והשודדים, יצטרך למצוא את החוויה הזו במקום אחר. ניסיתי לקיים שיחה מינימלית עם האדם שניקה את החדר שלי. הוא אינו דובר עברית או אנגלית אלא ברמה הבסיסית ביותר. לאחר מכן ראיתי את הבוסית הישראלית שלו מדברת איתו בשפה זרה דומה לערבית, אך שאינה ערבית. האם למדה סודנית? 

תוך כדי החופשה הגיע המייל המקווה מא' ק' דיקנית הקודש. ההגנה על התזה ב-2.4 ורוצים שאאשר. מבט מהיר ביומן מגלה לא פחות משישה דיונים באותו יום. אבל אני מאשר. חיכיתי חצי שנה, לא אחכה ולו יום אחד נוסף.

אה, כן, 'בלשי הפרא' של רוברטו בולניו הוא באמת טוב כמו שכולם אומרים. למעשה, כל מי שקורא את הבלוג הזה נדרש לעזוב כל דבר ועניין ולהניח ידו על עותק. אני בערך בעמוד 500 מתוך 650 עמודים. פוסט ארוך ומנומק יגיע (או שלא). אני רק רוצה להגיד שזה עונה לתיאור 'ספרות דרום אמריקאית גדולה' וכשהחבר'ה האלה כותבים ספרות גדולה, אז זו הספרות בהא הידיעה. שום דבר לא משתווה לזה. קיבלתי בעיטה בבטן מהספר הזה כמו שלא קיבלתי משום יצירת אומנות כבר הרבה זמן. 

הייתה איזה שעה או שעה וחצי, בריף הדולפינים, ששכבתי שם על המזח, כשהדולפינים מסתובבים מסביב ונושפים את הנשיפות שלהם, והייתה רוח קרירה, וקראתי את 'בלשי הפרא' ושכחתי מכל דבר אחר, וזה היה שווה את כל השאר, המחירים המופקעים, והטיסה במטוס מקרטע שהייתי בספק אם ימריא, ולאחר מכן בספק אם יצליח לנחות, והטרטורים של הילדים, וכל השאר. והיה גם את הרגע שפ' הגיע ואמר 'נגעתי בדולפין' והיה עם החיוך הזה, הקורן. גם זה אושר גדול.