הבלוג של אבו אלמוג

אז מה, לשעמם אתכם עם התזה עוד פעם (עשרה ימים למנאייק!) או בלשי הפרא? כבר יצא מכל החורים, לא? אבל רונה קינן זה ממש ממש לוהט.

לא ממש כוס התה שלי, מה לעשות. אני בנאדם פשוט. מבחינתי שיר צריך לעסוק ב"איך עזב, הבן זונה" או המקבילה הגברית שלו, ולאחר מכן לבכות קצת על "מני אז כבו עיני כל עולמי חשך עלי" וזהו. זה המנעד הרגשי המאוד מצומצם שלי. מערכות היחסים המורכבות העולות מהשירים שלה עם כל העולם ועם אבא שלה זה גדול עלי. אני מבין שזה מאוד איכותי, אבל אני לא מתחבר לזה. את הריקוד המוזר של הלב אף פעם לא רקדתי. אני לא מבין בזה. סורי. גם ההגשה קצת אנמית לטעמי. אני אוהב זמרות קצת יותר, איך לומר, בוטות. היא מאוד מופנמת ומהורהרת וסינגר סונגרייטר עם גיטרה. לא הולך אצלי. אני רוצה מין נינט כזאת שעולה על הבמה וצורחת "ים של דמעות". לזה אני יכול להתחבר. לבי זועק שובה אלי.

אבל יצאה היום בסדר גמור, רונה. ואם היא קוראת את זה אז הנה כלל אצבע - אם מקור ראשון אומר שאת לא בסדר, אז כנראה שאת בסדר גמור. מקור ראשון דרך אגב עיתון מעולה. המוסף הספרותי שלו שני רק לזה של הארץ. זו הסיבה שהתראיינתי אליו פעם, ולא התחרטתי. יצא אחד הראיונות הכי אינטיליגנטיים שהתראיינתי בימי חיי. אבל עמודי החדשות והדעות משקפים את הימין המתנחלי הקלריקלי, ורונה, אם תשימי לב למה שהם אומרים לא תגיעי רחוק.

למי שלא מבין על מה מדובר אז מדובר על זה שרונה קינן השתתפה בכנס של נשים יהודיות ופלסטיניות בכפר בית אומר, ובאיזה שלב מישהו שם דרש לעמוד דום לזכר השאהידים, ומקור ראשון כתבו שרונה קינן עמדה דום לזכר ההרוגים בעזה מפעולות צה"ל. קינן מכחישה, דרך אגב. אבל נחמיר איתה. בואו נאמר שכל מה שכתוב שם בכתבה ההיא זה אמת.

אני לא זוכר אם זה היה ב'צלב הקרס' של אורי אבנרי, או בספר של קונרד היידן, או אפילו ביואכים פסט, אבל מישהו כתב שהדרך של הנאציזם בהתחלה לסתום את הפה ליריבים פוליטיים בכנסים, זה לשלוח קבוצה של שלושה אנשים קולנים שישירו את ההמנון. הם היו מתחילים לשיר באמצע נאום של יריב פוליטי, והוא, כסוציאל דמוקרט, קומוניסט או יהודי לא היה יכול להראות כמי שהוא פחות פטריוטי, ונאלץ לשאת אף הוא את קולו בשיר. ככה זה. לפעמים אפשר וצריך להיות פחות פטריוט. לפעמים צריך להתעלם ממשהו בשביל להעביר את המסר. אם קינן תחרים כל מפגש שיש בו סכנה שמישהו יגיד משהו שלא מתאים לקו המערכתי של מקור ראשון, או שיש סכנה שתעמוד דום לזכר 'שאהידים' - יהיו אלו אשר יהיו ותכף נגיע לשם - אז היא לא תשתתף בכלל במפגשים. (ההשוואה לנאצים לא מתייחסת חלילה למקור ראשון. המדובר פשוט בסיטואציה דומה. מקור ראשון הוא לא חלק מהסיטואציה הזו. הוא מדווח עליה.)

וחבל, כי המפגשים האלו מאוד חשובים. כי הם זיק של תקווה במציאות חשוכה של שנאה ומלחמה. כי זו הדרך לשמור על אנושיות בתוך ים הרצח והמוות ששני העמים נמצאים בו. אסור ליישר קו לפי הקיצוניים. אסור לתת לפרובוקציות להכתיב את הדרך. איני יודע אם קינן עמדה, אבל לו הייתי שם במקומה הייתי עומד, ולאחר מכן ממשיך הלאה. ואני לא שם במקומה. כי אני עצלן. כי אני פחדן. כי אני לא משקיע. כי יותר נוח לי לשבת באשחר ולכתוב מלהיפגש עם אנשים מבית אומר. אז טוב שיש את רונה. היא עושה את העבודה שלי ועושה אותה טוב וצריך להגיד לה תודה.

ועוד משהו. הדבר האיום שקינן התבקשה לעשות הוא לעמוד דום לזכר "ההרוגים בעזה מפעולות צה"ל". אז הפלסטינים שנהרגו בעימות מתחלקים לכמה סוגים. יש את החארות. המחבלים המתאבדים. פעילי הג'יהאד יורי הקסאמים, ואלו בהחלט לא אנשים שאת זכרם ראוי לכבד. מולם יש את השכנים של סאלח שחאדה ודומיהם. מאות ואלפי חפים מפשע שנהרגו על ידי הצבא המוסרי ביותר בעולם, וצאו וחשבו לולא היינו כה מוסריים כמה עוד היו נהרגים. ויש עוד כמה מאות או אלפים שפשוט נשאו נשק כנגד צבא מזויין וחמוש שהגיע לבית שלהם. אז הצבא הזה הוא הצבא שלי, אבל אני, כחייל, יכול לרכוש כבוד בסיסי למי שלוחם נגדי. עמידת דום לא חייבת להתפרש כתמיכה בסוג אחד של הרוגים - המחבלים המתאבדים, רוצחי משפחות פוגל וחטואל ודומיהם, אלא כהבעת כבוד בסיסי ליריב ולקורבנות במאבק המזויין, משהו שהוא ראוי ואפילו מתבקש. אני לא הייתי כועס עלייך גם אם היית עומדת דום, רונה. צריך להיות עם מוח מאוד מעוות כדי לפרש את זה כתמיכה בטרור.

אז אמרתי כבר שאני לא מת על המוזיקה שלה, אבל אבא שלה זה דבר אחר. היה לי הכבוד לחתום לצידו על ספרים מתי שהוא בשנת 2000 או קצת לפני. הוא כבר היה בשלבים של שקיעה, לא ממש תיקשר עם אף אחד שם. על פי הספר המעולה 'על דעת עצמו' זה היה בשלב שאחרי האלכוהול ולפני הדעיכה המנטלית, אבל אני יכול להעיד שהוא היה מאוד מנותק. אולי פשוט נמאס לו מלחתום על ספרים אחרי חמישים שבועות ספר, ולא בא לו להיות שם. לגיטימי. חשתי כלפיו יראת כבוד עצומה, ועל אף שבשלב מוקדם יותר של הערב רכשתי את 'שושנת יריחו' מבלי לדעת שהוא ישב לצידי ויחתום, לא העזתי אפילו לבקש ממנו חתימה. אז הוא אחראי לכמה מהקטעים הכי יפים של ישראליאנה שיש. "שיר סתיו" הוא מפגש מ א מ ם של הגאוניות שלו עם הגאוניות בהגשה של אריק לביא, והגיטרה המדאימה של קלפטר. טוב. אלמוג קילקלה לי את הרמקולים אז אני רק מנחש שזה זה. אז בבקשה, שיהיה לכולנו וגם לתושבי בית אומר, וגם לקוראי מקור ראשון, שבת שלום.