לא שמעתי אתמול את הנאום של ראש ממשלתנו. הקסם הפועל על אלפי משגרי לייק אינדונזים, כמרים אוונגליסטים מזדקנים, וכנראה על שרה, לא פועל עלי. מצטער. על הנאומים של ביבי אני יכול לומר מה שאמר גרנט (יוליסס. לא אברם) על המלחמה - 99 אחוזים של שיעמום מהולים באחוז אחד של זוועה. ובכל אופן הגיעו אלי הדים. טוב, אני קורא מעריב. בסדר?
בן כספית, הפרשן האהוב עלי, אם אני רק מכבה את הדבר הזה שמזמזם לי בין האוזניים, טוען שראש ממשלתנו לא משאיר מקום לדמיון. השנה היא 1938. חמנאי הוא היטלר, ורבאק, צריך לעשות משהו. טוב, קראתי את הטקסט של הנאום - עדיף על לשמוע את הנאום ממש עם האינטונציה הזו הבלתי נסבלת ותנועות הידיים האלה, למרות שהוא 'ממלכתי' אז הוא קצת קצת מוריד את המינון - ובאמת כאילו נראה שזה מה שהוא כיוון אליו בדבריו.
ואם כן, מר נתניהו, אתה צריך לעוף מיד מהגה השלטון ולהעביר אותו לראוי ממך.
נתניהו אוהב להשוות עצמו לצ'רצ'יל. אני חושב שזה הקטע עם הסיגר, כי אני לא יכול לחשוב על שום הקבלה אחרת. מצד שני צ'רצ'יל ידע מה לעשות עם הסיגר. לבן של הפרופסור מרחביה זה קצת מלאכותי גינוני המיליארדר דה לה שמאטע. צ'רצ'יל לא היה נתפס בחיים כשהוא מכניס סיגר בוער לכיס. אבל ביבי עשה המון דברים שצ'רצ'יל היה סולד מהם.
הדבר הראשון שצ'רצ'יל ידע זה ליצור קואליציות. הברית הטרנס אטלנטית הגדולה שניצחה את המלחמה בסופו של דבר היא מעשה ידיו. ממשלת האחדות עם קלמנט אטלי גם היא מעשה ידיו. והשניים היו יריבים בלב ונפש לפני, וגם אחרי. צ'רצ'יל תעב את אטלי. כאשר זה שימש כלורד שומר החותם, (PRIVY SEAL) השיב פעם למשרת שבא להודיע לו כי אטלי הגיע לבקרו במילים -
"Tell the privy seal, I am sealed to the privy, and can only deal with one shit at a time." זו, אגב, שנינות, שמאות יועצי תדמית אמריקאים לא יצליחו לכתוב לביבי, שמעולם לא נתפס באמירה שנונה או הומוריסטית. ובכל אופן, כאשר הצורך דחק, פנה צ'רצ'יל לאטלי, הושיט לו את ידו, ומינה אותו לסגנו.
כאשר היה צריך הלך אל השטן עצמו, אל סטלין, וכרת עמו ברית. לעם הבריטי הודיע, בנאום, כי - "Noone has been a more consistent opponent of Communism than I have for the last twenty-five years. I will unsay no words that I've spoken about it. But all this fades away before the spectacle which is now unfolding." ובמילים אחרות - תשכחו מכל מה שאמרתי עד עכשיו. יש לנו עבודה לעשות.
לביבי אין שום דבר מזה. אם ביבי רוצה לעצור את הפצצה האיראנית, הוא היה צריך להתחיל בעבודה משמעותית של יצירת קואליציות ביום שנבחר. קואליציה פנימית שתציג פנים מאוחדות כלפי חוץ. ללכת ולהיות נחמד אל האיש השחור בבית הלבן, וגם ליצור קואליציות עם העולם הערבי. תזכרו, השנה היא 2009. מובארק עוד יושב לבטח בארמון הנשיא בקהיר. האביב הערבי הוא רק חלום. אבל לא. הוא לא עשה שום דבר מזה. הוא ניכר את הממשל האמריקאי, הוא יצר אויבים למדינת ישראל בכל בירה אירופית (לא במזרח אירופה. שם דווקא יש לנו חברים. אגב, חשבתם למה ליברמן מתנגד לתקיפה באיראן? לא! פויה! תתביישו לכם.) במשך שנים מיזמז את המשא ומתן עם הפלסטינים וביזבז את הקרדיט הדיפלומטי שלנו בחוץ לארץ עם סיפורי הקפאה לא הקפאה. ושם את ליברמן כשר החוץ.
ליברמן כשר החוץ אומר הרבה דברים. זה אומר, למשל, שבעולם שבו מתחילה מחדש המלחמה הקרה, ויש יריבות בין גושית מחודשת, בין הדמוקרטיה האמריקאית והמשטר הפופוליסטי ברוסיה, ישראל לא מאה אחוז בצד של הטובים. זה גם אומר שמה שהאמריקאים חושבים ומה שהאירופים חושבים לא מעניין אותנו ונעשה מה שבזין שלנו, או מה שאנחנו יכולים לעשות בלי האמריקאים והאירופים. זה אומר כל מיני דברים גם כלפי פנים, ואם כבר רוצים ליצור קואליציה ואיחוד וכאלה, זה די בעייתי.
אבל זה הכרחי בשביל לשמור על הימין בשלטון, בשביל לשמור על ההתנחלויות. זה העניין האמיתי. בשביל זה הכל כשר. רק בשביל זה. זה הנושא האמיתי סביבו סובבת מדיניות החוץ, מדיניות הפנים, וכל מדיניות אחרת של ישראל.
אז ככה - זה או מיגרון או איראן, ובשלב די מוקדם ביבי בחר במיגרון. יכול להיות שהוא יודע משהו על איראן שאנחנו לא יודעים, ולכן הבחירה הייתה די קלה. אני מקווה שזה כך. כי אם הוא באמת מאמין למה שהוא אמר לנו אתמול, אז מה שהוא עשה בשנים האחרונות זה פשוט כל מה שצריך בשביל שכאשר יגיע היום, ישראל תהיה מנותקת, מבודדת, ולא תוכל לפעול להסרת האיום.
ולגבי צ'רצ'יל - זה לא רק שהוא דיבר אנגלית טובה. זה לא רק הרטוריקה (והרטוריקה הביביאנית היא מעין חיקוי חיוור עלוב ומזוייף של הרטוריקה הצ'רצ'יליאנית, מה גם שצ'רצ'יל כתב את נאומיו בעצמו). הוא היה מנהיג. ביבי מונהג. זה ההבדל.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
