הבלוג של אבו אלמוג

ככה. לא פחות. 

לפני כמה שבועות נשלחתי לסח'נין להביא וודקה מהחנות הזו שבכניסה המזרחית שיש עליה שלט של L&M. זה קורה בשבת בערב. מתכוננים למפגש התרבותי, וברגע האחרון שמים לב שפיצוחים יש, וברוך השם גבינה ויין וכזה ודייט קולה, ואבטיח אבל אין וודקה. אז יש פתרון מהיר וזמין בסח'נין. אז הבחור מכר לי פינלנדיה בשבעים ש"ח או משהו כזה, שזה המחיר שאפשר להשיג גם במקומות אחרים, ואז שאלתי אותו אם יש עוד משהו טוב. הוא שכנע אותי לקנות עראק ירדני במאה ש"ח כי הוא גם בא באריזה כזו עם שתי כוסות אוריגינל.

אותי אל תנסו בקטעים האלה, כי אני תמיד משתכנע. אז קניתי. הייתי די בספק אם זו העיסקה של המאה, כי סך הכל זה עראק. לא וודקה גריי גוס שגם כן נדמה לי עולה מאה ש"ח לשבע מאות חמישים מיליליטר. אבל למה לזלזל? הירדנים מאמי, ניתן להם צ'אנס. סך הכל אני חי לא רע מהעראק הזה מהשטחים מהמפעל בדהיישה, וגם איזה ירדנית עלתה על השולחן שלי פעם, נדמה לי כראמה או משהו כזה. אז קניתי, ואולי אפילו כתבתי על זה כאן איזה מילה, ואז איפסנתי את הבקבוק כי הייתי צריך לגמור את הדהיישה.

הדהיישה נגמר מתי שהוא לפני שבועיים בחגיגות התואר, ואני חושב שהמאה מיליליטר האחרונים פשוט נשלקו - מלשון שלוק - מהפיה מרוב שהייתי שמח, ומרוב שרציתי לסיים את הבקבוק ולהתחיל את הירדני. אבל היה כמה ימים קשים ופה ושם ושבת שעברה היה איזה עניין וכזה ואחר ורק אתמול פתחתי את הבקבוק, ואז בשנייה שמזגתי, נגלה אלי זיו חסדו של האל הטוב.

המדובר, חברים, בערק תוצרת "איגל דיסטילריס קומפני" בירדן, המכונה "ערק חדאד עלית". והנה תמונה.

אז זה הצלילות הנפלאה, שלעומתה כל העראקים האחרים שקדמו נראים עכורים. זה הניחוח הנפלא, לא מכה של אניס, אלא משהו מזוקק יותר, מעודן יותר, עשיר יותר. והטעם - אלוהים! אני נורא מתנצל שלא האמנתי בך עד עכשיו. דרך אגב, אני מעריך שהורדתי אתמול שישים שבעים מיליליטר מהדבר הזה, נקי לגמרי, והאפטר אפקט של ראשון בבוקר היה קצת פחות פטישי מהרגיל. 

אז מה הסיפור עם העראק? כשהייתי ילד סבא שלי היה שותה את זה בקידוש של שבת. אני זוכר את זה בבירור. שנים לא נגעתי בזה עד החתונה של הבת דודה שלי אסתר (כן, זאת מהטוקבקים האיומים האלה כאן ממש) ב-1998. ושם הגישו עראק, וכששתיתי את הכוסית שלי ממש היה לי זכרון חי מסבא, שהיה כבר בעולם האמת מזה עשר שנים, והרגשתי כמעט נוכחות פיזית שלו. אני מאוד אהבתי את סבא שלי. מאז עראק הוא המשקה שלי. את התחושה ההיא לא הצלחתי לשחזר, אבל למי איכפת? אחרי שלוש ארבע כוסיות כבר לא זוכרים למה בדיוק התחלנו עם העניין.

אני אוהב ערק ישראלי מהסוגים המוכרים. אני אוהב לנסות ערקים מכל מיני שטחים וכאלה. ירדן גם הולך. אני מת לנסות זחלאווי אמיתי מזחלה, אבל זה לא יקרה כנראה (אלא אם כן אחד מקוראי הקבועים בלבנון יחשוב על דרך להעביר אלי בקבוק טוב). בחתונה של רותם שתיתי משהו שנקרא "ערק בזוקה" שהיה משעשע, ואחרי כן ניסיתי לייצר כזה בבית (נורא פשוט, אמרו לי, להשרות בזוקה בעראק. יצא גועל נפש. בזבוז של עראק טוב, של בזוקה טובה, וגם עברתי את גיל 21 ולא הגעתי לירח) אבל כל אלו הם בשבע עשרה מדרגות פחות מההתגלות ההתעלותית האלוהית שרקחו לי איגל דיסטילריז בירדן. תודה רבה לכם. אני אוהב אתכם. אסיר תודה לנצח.

ש' וע' ור', שותפי למפגש התרבותי השבועי, שהם בדרך כלל עדים מזועזעים למחזה, אומרים שאני מדבר הרבה על הברמס תחת השפעת עראק. זו אגדה שהם המציאו כדי לקנטר אותי. אני מדבר הרבה, זה בטוח, אבל לאו דווקא על הברמס. אין לי הרבה מה לומר עליו. גם כשאני פיקח וגם כשלא. אבל העראק עושה אותי מעניין יותר ושוטף יותר. הכתיבה שלי מבריקה יותר. אני שמח יותר וטוב לב יותר. אני כועס פחות. מתוך כבוד למי שודאי היה מאוד אדוק בדת האיסלם, אני לא כותב את הקטעים המתארים ממש את דאהר אל עומר בספר תחת השפעת ערק. אבל את יתר הספר כן. ודאהר לא נכנס לעניין עד עמוד מאתיים חמישים בערך.

נסיים בקטע לא מאוד חכם שמצאתי פעם ביוטיוב. אני לא מת על רגיי במקור, ורגיי ישראלי, כמו קאנטרי ישראלי, מרבית סוגי ההיפהופ הישראלים, ובעצם כל דבר חוץ מהגבעתרון, זה חיקוי לא ממש מצחיק של המקור שגם הוא לא משהו. אבל חבר'ה - שתיים שלוש כוסיות וזה משתפר. תנסו.