הבלוג של אבו אלמוג

אי אפשר כרגע לדעת מהו שגרם למעשה הלינץ' בירושלים בסוף השבוע האחרון. התרבות שלנו היא כה אלימה, שגם דחיפה של מה בכך, מבט לא נכון, או אמירה שלא במקומה, יכולים להסתיים ברצח. מה שנאמר עכשיו בחדרי החקירות יישאר שם בתקופה הקרובה, אבל תנו לי לעשות ניחוש מושכל, מתוך הנחה שזה כל מה שהוא - ניחוש מושכל, ויכול להיות גם לגמרי אחרת.

הרמז הראשון הוא מיקומה הגיאוגרפי של התקיפה. 'כיכר ציון' המיתולוגית, זו שכבר ראתה כל מעשה זוועה לאומני באשר הוא, מהנפת דמותו של רבין במדי האס.אס. וכלה בטבח סבארו. שמעט צפונה לה מצויה 'כיכר החתולות' הידועה כך בשל זמינותן המינית של השוהות בה שכמותן כחתולות. כיכר זו, לידה אמור להיפתח מוזיאון הסובלנות, היא מקום בעל היסטוריה בכל מה שנוגע למעשי תקיפה ולינץ'. לפני כשנתיים נרצח שם צעיר אמריקאי בשל ריב על סיגריה. ומסתבר שמעשי לינץ' בערבים, אינו רעיון זר לשוכני המקום. בעלי הזכרון ההיסטורי, הזוכרים את מקרה 'אמט טיל' לא יתקשו לעשות את הקישור המתבקש. גם הקריאה "יהודי הוא נשמה, ערבי הוא בן זונה" יותר ממה שיש בה גזענות, יש בה חשש מפורש כמעט לטוהר הואגינה היהודית. לא צריך להיות פרויד בשביל לעשות את הקישורים האלו.

ומה בכך? באמת לא צריך להיות פרויד בשביל לקבוע שעמוק בלב ההסתה הגזענית נמצא כמעט תמיד החשש ההוא... שהזר ינסה לזיין את בת הגזע הטהור. זה הבסיס. על זה אפשר לבנות. זה עובד תמיד. גם אם המקרה בכיכר ציון הוא מקרה של ילדים עם יותר מדי זמן בחופש הגדול, וחינוך לוקה בחסר משהו, ואם זה לא היה לינץ' כנגד ערבי זה היה משהו אחר ברמה הזאת, עדיין, החשש לטוהר הואגינה היהודית הוא רכיב נפיץ שדי להוסיף מקצת ממנו לכל תערובת בשביל להצית אותה באש. ואני מנחש, כאמור, ניחוש מושכל, שאפילו רק מעט מהחשש הקטן הזה עמד בלב העניין.

במסגרת לימודי התואר השני שלי, עשיתי עבודה סמינריונית שעסקה בשאלות למה מדינות רב לאומיות מסויימות קורסות לתוך סיכסוך אלים כמו לבנון או קפריסין, ומדינות אחרות כדאגסטן מצליחות להחזיק מעמד בלי מעשי טבח הדדיים? ואין הכוונה למדינות בהן אחד מהלאומים שולט בלאומים האחרים, כמדינתנו הנאורה, אלא מדינות בעלות שיטה רב לאומית, המכונה "שיטה קונסוציונלית", הנותנת חלק שווה בשלטון לבני כל לאום, נסיון שנערך גם בלבנון וגם בקפריסין. התשובה הראשונית שקיבלתי ממי שהחליף איתי רעיונות הייתה שזה משהו שקשור בטמפרטורה. (יותר חם - לבנון. פחות חם - בלגיה) או אפילו באיסלאם (נו... הם רצחנים מטבעם, המוסלמים האלה. אי אפשר להחזיק איתם מעמד). שתי התשובות קרסו לנוכח הדוגמה הדאגסטנית, מדינת עולם שלישי קווקזית מוסלמית, חלק מהפדרציה הרוסית, שבכל אופן מחזיקה מעמד לא רע (ודרך אגב, הצד הקצת יותר רצחני בלבנון היה הנוצרי. היסטורית. מתל אל זעתר ועד סברה ושתילה. אבל זה כבר לא שייך לפוסט הזה). התשובה היא מעט יותר מורכבת, אבל יש מתאם ברור בין שיעור שרידותו של משטר קונסוציונלי במדינה רב לאומית, ושיעור נישואי התערובת. זה כבר דורש לעשות משהו מעבר לסמינריון, כמו עבודה משמעותית של משפט השוואתי וסטטיסטיקה, עם טבלאות וגרפים וכאלה, ולכן אני לא זה שיעשה את זה, אבל ההגיון הפשוט אומר שככל שהאוכלוסיות חיות יותר זו עם זו, ומתערבבות זו בזו, כך השינאה ההדדית פוחתת.

כמובן, ששיטת המילט, המפרידה אותנו לאוכלוסיות שאינן יכולות מבחינה חוקית להינשא זו בזו, היא אחד החסמים המשמעותיים לערבוב מעין זה (היא דרך אגב גם אחד החשודים העיקריים שלי לנעשה בלבנון ובקפריסין, גם הן מדינות בעלות מורשת עות'מאנית בתחום דיני המשפחה), אבל בואו לא נהיה צדיקים ונגלגל את עינינו לשמיים. שתי התרבויות שומרות על הואגינה של בנותיהן מכל משמר, ולו היו הלינצ'אים הירושלמים יוצאים לגלגל סיגריות בכיכר הראשית בראס אל עמוד או ג'בל מוכבר, היו מוצאים אף הם את הגורל שייעדו לקורבנותיהם, ומאותה הסיבה עצמה.

מי הקורבנות של גישת 'טוהר הואגינה' פרט למובן מאליו? הקורבן הראשוני הוא נושאת הואגינה. מה לעשות שהואגינה מחוברת בדרך כלל ללב, ולראש שיש בו עיניים ואזניים ובתוכו מוח. ואלו נותנים לעיתים לואגינה פקודות אחרות ממה שטהרני הואגינה היו רוצים לתת. הפתרון הוא לשמור את בעלת הואגינה מכל משמר בתחומי ד' אמות של ביתה, ולא לאפשר לה לצאת משם (לשירות צבאי, שירות לאומי, לעבודה) ללא פיקוח נאות של בעל פין בעל עניין שיוודא כי הואגינה אינה משתוללת. מכאן, למשל, הקמפיין הנמשך של ארגון להב"ה כנגד השירות הלאומי. כמו בכל מקום ובכל דבר, הנפגעות הראשונות, העיקריות, הן נשים. הלינץ' בכיכר ציון הוא אירוע נדיר יחסית, וכמות הנפגעים בו היא חד ספרתית. חשבו על כל אותן נשים שנדונות לכליאה ולחיי שיעבוד בשל החשש לטוהר הואגינה. הנשים הן הקורבן הראשוני. חשבו, למשל, על עניין החינוך הנפרד לאשכנזים וספרדים בעמנואל. עד כמה שזה מקומם, כולם קיבלו שם את ההפרדה בין בנים ובנות בחינוך הדתי כמובנת מאליה. למה בדיוק צריך להפריד בין בנים ובנות מגיל שש? מה יקרה לתומתן של הילדות אם הן תלמדנה חינוך מעורב מכיתה א' עד ו'? הדאגה לטוהר הואגינה מתחילה מגיל אפס. צריך לבודד את הילדה, שתהיה רק בקרב בנות, אבל לא סתם בנות. אנחנו צריכים בנות שהן בדיוק כמותה. הדאגה לטוהר הואגינה האשכנזית גם היא דאגה. מה יקרה אם היא תבקר חברה לכיתה, ושם תפגוש את אחיה הפרענק, וזה ישאל אותה במבטאו המזרחי, תוך כדי שהוא מסרק שערו במסרק משומן מבריליאנטין, 'תגידי מותק, זה כאב כשנפלת מגן עדן? אשכרה יש אנשים שמוכנים ללכת לבית הכלא כדי למנוע דבר כזה. ראינו. אה... ונחשו מהו החשד הגורם למשרד החינוך לרצות בהפרדת ילדי העובדים הזרים באילת, כמו שמספרת לנו הכותרת הראשית בהארץ היום?

מוגזם? אנ'לא יודע. הבת שלי למדה בין כיתה א' לכיתה ה' בבית ספר מעורב שהיו בו גם ערבים. אף אחד לא שאל אותי על התמודדות עם מיליון ואחד עניינים שעולים מהעניין הזה, פרוזאיים יותר ופחות. השאלה הנצחית הייתה, וככל שהשואל היה דתי יותר כך היא הגיעה מוקדם יותר והייתה בוטה יותר, מה תעשה אם היא תביא ערבי הביתה. ילדה בת שש. יש עניינים שמציפים את החשש הקמאי. שמעלים אותו לפני השטח. שמסירים את כל המסיכות. 

אז את ההסתה הזו צריך להפסיק. וכן, אני חולם על מסע תעמולה ממשלתי לעידוד נישואי תערובת. על מיסוד נישואים אזרחיים שיאפשרו זאת. למניעת פעולת ארגונים ומוסדות המנסים למנוע מזוגות יהודים וערבים לממש את אהבתם. וואלה? I HAVE A DREAM. גם הרצל חלם. ובכל זאת... אם לא נוכל לחלום על חברה שוויונית בין גברים ונשים הנקייה מהסתה גזענית, על מה נוכל לחלום?

נסיים בשיר נחמד ששרה במקור בילי הולידיי. אז זה השיר "פרי מוזר". הפרי המוזר הוא האדם התלוי מהעץ, כסיומו ההגיוני של הלינץ'. וכאן אנחנו בעצם סוגרים מעגל. כי הולידיי הייתה בשלב מסויים במערכת יחסים רומנטית עם יורם קניוק. קניוק לא נמנע ממערכות יחסים בין גזעיות (ופייר, בילי הולידיי... אני באמת מבין אותו) ורק לאחרונה ביקש להכיר בו כמי שאינו יהודי, בשל כך שצאצאיו לאישתו שאינה יהודיה אינם מוכרים כיהודים. האם מוגזם לחלום על מדינה שבה אנשים כקניוק, שלחמו למען המדינה שלנו, ותרמו לעיצוב דמותה הרוחנית והתרבותית, לא ייאלצו להידחק לרובריקות דתיות / אתניות צרות, שכפי הנראה קטנות למוטת כנפיהם הרחבה? אה... ואת השיר אני מביא בביצוע של נינה סימון, כי גם אותה אני מאוד אוהב. בוקר טוב.