הבלוג של אבו אלמוג

אנסה להכניס כאן את ראשי בעימות החזיתי בין תומכי ומתנגדי ברית המילה, מתוך הנחה שהדבר יעלה לי בגידופים ובנאצות הן משולליה והן מתומכיה, אבל זה כל הכיף בכתיבת הבלוג הזה, לא? בעימות בין אלי ישי ומצגר לבין אנגלה מרקל, נטיית הלב הטבעית היא ללכת עם מרקל. מצגר אינו נמנה על הדמויות החביבות עלי, אם כי אני מעריך את טעמו בצלמים צרפתיים. על אלי ישי נאמר כאן בבלוג הזה ממש כל דבר שלילי שניתן לומר, ועוד היד נטויה. ועם כל זאת, אני חייב לומר שבדיון ברית המילה המתרחש בימים אלו ממש, אני עומד לצד העבדקנים חבושי הכיפה כנגד הקאנצלרית המחוייטת, וטעמי עמי.

כמה הנחות בסיס, כדי שניתן יהיה להמשיך בדיון מנקודות מוסכמות.

* הדיון סביב לברית המילה צריך להתבסס על נקודת ראות חילונית. ציווי דתי לכשעצמו אינו צידוק לפגיעה גופנית, מבלי שיהיה מעובה ברציונל חילוני המאפשר קיום המצווה בחברה שהדת איננה הערך העליון בה, ובה ערכים של כבוד האדם, וזכותו לשלמות גופו קודמים לכל ציווי דתי כלשהו.

* ההדיוט, הקורא מן השורה, אינו יכול לדעת מחיפוש באינטרנט או במקורות דומים מהי התועלת והנזק הרפואיים מברית המילה. כמו בכל נושא טעון האינטרנט מלא באתרים בעד ונגד, המביאים דעות ומחקרים נוגדים ואף סותרים. בשני עניינים דומים, הטבעונות, וערכו של החלב לבריאות, יכול המעיין באינטרנט להסיק כי החלב הוא רעל הגורם אך לעינויים לפרות, או כי המדובר במשקה בסיסי לבריאות האדם, שללא נטילת מנות קבועות ממנו ייגרם נזק מיידי ומשמעותי לבריאות. מי שאינו תזונאי או רופא יתקשה להכריע. רובנו, עם זאת, צורכים מוצרי חלב על בסיס קבוע. כך גם כאן. אל מול האמירות השוללות את המילה וטוענות כי היא גורמת לנזקים חמורים ובלתי הפיכים (אתר מסוג זה ובו מידע רב הוא 'גונן על הילד') ישנן אמירות הטוענות כי המדובר בפעולה כירורגית מועילה ורצויה גם ללא הרציונל הדתי (מאמר לדוגמה מסוג זה - כאן). אדם כמוני, שאינו בעל השכלה רפואית פורמלית, צריך לבסס את הכרעתו על הנתונים הידועים לכל - ברית המילה מבוצעת במרבית הזכרים בישראל - יהודים ומוסלמים, ורובם נהנים לאחריה מתפקוד נורמלי. נראה כי המדובר בניתוח קל, המקביל בחומרתו למשהו שבין ניקוב אזניים (שאותו ראיתי מבוצע בתינוקות בנות שנה אצל חברים וקרובי משפחה), לבין טיפול שורש.

* טוב, ניכנס לזה. סביר להניח שהברית גורמת לירידת ההנאה המינית, הן של הגבר והן של הפרטנר/ית. עמדו על כך חז"ל כאשר כתבו כי "הנבעלת לערל קשה לפרוש", כפראפרזה על הביטוי "Once you go black you can't go back", או בקיצור, אם ניסיתם פעם את הגירסה הבלתי מצונזרת, לא תוכלו לחזור לגירסה הרגילה, משהו כמו "האמן ומרגריטה" של קריקסונוב, לעומת התרגום הארכאי של "השטן במוסקבה" (אם כי אני, באופן אישי, מעדיף את "השטן במוסקבה", אבל זה נושא לפוסט אחר.) מניסיוני אני, וניסיונם של נימולים אחרים, שדווח לי ישירות (בדרך כלל בשמירות ארוכות במילואים, ונסיבות 'גבריות' מסוג זה) אני מסיק, כי גם אם ההנאה המינית נפגעת, הרי שעדיין נותר ממנה די והותר. עדות אישית מזעזעת שנכתבה בתגובות לפוסט קודם שלי בנושא זה אך מחזקת הערכה זו. חיפשתי, ולא מצאתי, עדויות של מי שעברו מילה בגיל מבוגר ויכולים להשוות את הנאתם הם והאפקט על הפרטנר/ית של הלפני ואחרי. אם מי מקוראי מתנדב לתרום עדות מסוג זה ולהאיר את עיני בנושא - יבורך.

נמשיך הלאה - מהו מקור ברית המילה? או למה אנחנו בעצם מבצעים אותה? ההבנה כי שיעור המצייתים למצווה דתית זו בקרב היהודים הוא שיעור של רוב מכריע מקרב האוכלוסייה (ההערכה היא כי המדובר ב-98%) בעוד ששיעור המצייתים למצוות אחרות הוא נמוך יותר, מראה כי אין המדובר בציות למצווה דתית, אלא במנגנון סימון אתני. מה שיפה במנגנון סימון זה, לעומת מנגנונים אחרים, הוא שהוא נהוג הן אצל היהודים והן אצל המוסלמים, וכך, השפעתו אינה ניכרת במדינת המילטים בה החלוקה ההירארכית לקאסטות נשענת על סיווג ראשוני אתני. אין פלא, אם כן, שהעניין התעורר דווקא בגרמניה ובאירופה, והנחתי היא כי הקורבן הראשוני של שראו 'הליברלים' האירופים בעיני רוחם כאשר הגו את הרעיון לאסור על המילה היו דווקא המוסלמים.

וכאן נאה ההשוואה למילת נשים. מנהג ברברי זה כרוך בכריתה של הדגדגן, השוללת להבנתי את ההנאה המינית של האישה מעיקרה, וכריתה מלאה או חלקית של השפתיים החיצוניות. המדובר אם כן לא רק בסימון, אלא גם בהחלשה ניכרת של האישה. האישה הופכת כך לרכוש בעלה העתידי (שכן לרוב הניתוח מבוצע בנערות או בילדות), ונמנעת המוטיבציה העיקרית שלה לקיום יחסי מין עם איש מלבדו. הסימון כאן הוא מחפיץ ומחליש. הסימון בברית המילה הוא הפוך. הוא מעצים. הוא מקור לגאווה. גם אם יש בו פגיעת מה בהנאה המינית, הרי שאינו שולל אותה מכל וכל. בפרק "The Bris" של סיינפלד מביעה היהודיה הכשרה איליין בניס את סלידתה מאיבר המין שאינו נימול במילים "It had no face, no personality. It was like a martian." אם נזכור שמילים אלו אינן מבטאות את נסיונה האישי של ג'וליה לואיז דרייפוס, אלא את דעתם של היהודים הכשרים ג'רי סיינפלד ולארי דייוויד, הרי שנראה שיש לנו כאן מקור בלתי נדלה לגאווה. לאיבר המין שלנו יש פנים. יש אישיות. זהו ההפך מהחפצה. זו האנשה.

עדיה חורון, המקובל עלי כמקור הטוב ביותר לקדמוניות ישראל, כותב ב'קדם וערב' על מנהג המילה כי לא רק שהוא ברית בין האדם לאל, אלא שיש בו כדי להפוך את האדם לאל, ומפאת חשיבות הדברים אביא אותם בהרחבה (קדם וערב, עמ' 145) - "מתוך פסוקי מקרא שונים על 'אלוהי אבות' וכדומה ברור שהללו אין לפרשם אך ורק כאלוהות שעבדוה האבות, אלא הם-הם האבות בכבודם ההופכים אלים. והדברים עתיקים מאוד. כבר בשירת אוגרית נחשבו מלכים וגיבורים 'רפאים' בחייהם ובמותם, אך לא זו בלבד: מלך גם בחייו הריהו ילוד ועמית לאלוהות אדירה כלשהי. כרת-שע הוא מבני אל, 'חתך' להם, זאת אומרת חתוך, מחותן בברית מילה. הוא ממשפחת הרחמן ('לטפן') ומיוחס לקדש, היא 'רבת אשרת ים'"

זהו הבסיס להיותה של ברית המילה נפוצה כל-כך. היא מנגנון סימון אתני מעצים. כאשר נשקלים הדברים בראייה חילונית, כאשר עומדת פגיעה (שדרגת חומרתה שנויה במחלוקת, אך נראה כי אינה חמורה מאוד, ברובם המכריע של המקרים) בתינוק רך ואומלל, שזה עתה מלאו לו שמונה ימים, אל מול סיווגו האתני שיסייע לו בחייו העתידיים כבוגר, מהו שצריך להכריע את כף המאזניים?

מנקודת ראות ליברלית, הדברים ברורים, וכמעט שאין כאן ויכוח. נקודת הראות הליברלית רואה את היחיד כיחידה אוטונומית בעלת 'רצון' משלה, העטופה במעטפת של זכויות אדם שאותן אין להפר. נקודה זו, המתיימרת גם להיות 'עיוורת' באשר ל'דוקטרינה מהותית', ולא להעדיף ראיה אחת של החיים הטובים על ראייה אחרת, תיטה פחות להעריך שיקולים דתיים כאשר על כף המאזניים עומדת 'זכות בסיס' כגון הזכות לשלמות גופנית, או אפילו הזכות להיות מוגן מעינויים. מנקודת הראות הזו, ברית המילה היא פגיעה חמורה בזכות האדם הבסיסית הזו, שאינה יכולה להיות מוצדקת אלא בנימוקים דתיים, הפסולים ממילא להיות מובאים אל הדיון הציבורי.

הרשו לי לחשוד שמאחורי הנימוקים הליברליים לפסיקת בתי המשפט האירופיים, עומד המאבק האתני בין הקהילות הוותיקות ובין המהגרים מאפריקה ומאסיה, שחלק ניכר מהם מוסלמים, אם לא אחותה הבוגרת, האנטישמיות הישנה והטובה. אבל גם אם אותם שופטים ו'פעילי זכויות אדם' הם ליברלים של ממש, ההולכים לישון כשכרך מכתבי ג'ון רולס לצד מיטתם, וקמים בבוקר לקריאת שמע מכתבי ג'ון סטיוארט מיל, עדיין יש בהתנכלות למנהג המילה משום מידה לא מבוטלת של זדון, בהקשר היהודי-גרמני דווקא. אבל נעזוב את זה. בואו נניח תום לב ליברלי של כל המעורבים בדבר ונמשיך הלאה.

מה לעשות שהליברליזם אינו העמדה היחידה שיכולה להיות מקובלת בדיון הציבורי (הרעש העמום שאתם שומעים ברקע הם נסיונותיו הנואשים של רולס לצאת מארון המתים ולמחות בקול.) עמדה נוספת שניתן לנקוט בה היא הקהילתנות (כאן קצרמרון די עלוב בוויקיפדיה שאני כתבתי, שהוא יותר הגדרה לקסיקלית מערך של ממש, אבל נותן טעימה קטנה מהי הקהילתנות). כמו שכתב המשורר ג'ון דון, "שום אדם אינו אי", ובמנגנון שיוך מעצים, המשייך את האדם לקהילה, יכול להיות ערך שהוא מעבר לזכות הליברלית. הפגיעה במי שאינו עובר ברית מילה אינה ב"בעיית חדר המלתחה" לפיה יצחקו עליו כשיהיה מתבגר, אלא בעצם בניתוקו מהקהילה אליה הוא שייך באופן טבעי, בעקירת שורשיו, ובהפיכתו לאותו אינדיבידואל אוטונומי ומבודד, שבניגוד לחזון הליברלי, הקהילתנות רואה אותו כיצור אומלל ועלוב למדי.

הברמס, שאינו קהילתן (תגידו, קראתם את הכתבה בהארץ על הברמס? אם לא, אז תעזבו מייד את השטויות האלה ורוצו לקרוא אותה.) סיכם די יפה בשנים האחרונות את היחס הראוי לדת במישור הציבורי. מתי שהוא בתחילת שנות האלפיים הבחור נגנב, עבר איזו מטמורפוזה דתית, והתחיל להתדיין עם בכיר בכנסייה הגרמנית בשם רצינגר , שאנחנו מכירים היום כבנדיקטוס השישה עשר. בשנת 2004 פרסם את הדיאלוג בינו ובין רצינגר, בספר ושמו "Dialektik der
Säkularisierung: Über Vernunft und Religion"
(הדיאלקטיקה של החילון – על תבונה ודת). בספר זה הביע דעות מפורשות לפיהן פרויקט
המודרניזציה שתחילתו בתקופת הנאורות סובל מסטייה בדרכו. האינדיבידואליזם והאנוכיות
שינו את הקודים של זכויות האדם לכלי נשק המספקים תחמושת לעימותים בין קבוצות
ויחידים המחפשים לעצמם נתח גדול יותר מן העוגה הכלכלית והחברתית. הדינמיקה של
הכלכלה הגלובלית ושל השוק באופן כללי יצאה משליטת השיפוט הרציונלי, ומדרישות
ותכתיבי האמנה החברתית החוקתית. על פי הברמס אנו על סף עידן "פוסט חילוני", בו
המודרניות תמצא את היציאה מהמבוי הסתום בו מצאה את עצמה רק בדרך של אוריינטציה
דתית הנשענת על נקודת התייחסות טרנסנדנטלית, וזאת בשל העובדה האמפירית כי הדת שרדה
מאות בשנים בסביבה חילונית, וכי נראה שנטישת הדת, השיח הדתי והערכים הדתיים שנשמרו
אלפי שנים, מביאה לנטישת רגישויות, ניואנסים ואופני ביטוי שאין להם תחליף.

בקיצור - בוויתור הגורף על הדת אנחנו מוותרים על הרבה יותר. אנחנו מוותרים על המקורות התרבותיים שלנו, שאין להם תחליף. יש מקום גם למנהגים תרבותיים שמקורם דתי כברית מילה, ובהקשר הזה הם עדיפים על 'זכויות אדם', שהמרדף הדווקני אחריהן יכול להביא (ואכן מביא) באופן פרדוקסלי דווקא לפגיעה בחירויות, ולתחושה של מחנק וכפייה תרבותית. ואם הברמס אומר את זה, אז מי אני שאתווכח איתו? אפשר היה להתייחס בעניין הזה גם לגישות רב-תרבותיות, ולנסות למצוא את האיזון המדוייק שבין הדרישות של הקהילה כקהילה לבין זכויות היחיד, ולהגיע גם מנקודת הראות הזו למסקנה המחייבת ברית מילה, אבל לכו תקראו על זה לבד, אין לי כוח כרגע לסמינריון הזה.

ואסיים בבדיחה. אדם אחד שהתקלקל לו השעון נכנס לחנות שבפיתחה שלט גדול שבו ציור של שעון. משביקש מהאדם שמאחורי הדלפק שיתקן את שעונו נענה כי החנות אינה חנות לשעונים, אלא משרדו של מוהל. "מדוע אם כן מצוייר בשלט שעון?" שאל האדם. "כי מה רצית שאצייר על השלט?" השיב המוהל. אעטר אם כן פוסט נאה זה בתמונה נאה של אדם העונד שעונים, הלקוחה כמובן מוויקישיתוף, וזאת על מנת לעמוד, ברוח קהילתנית והברמסית, ברגישויות ובצניעויות של קוראי, והקורא בעל הדמיון המפותח יוכל לדמיין לעצמו את אבר המין הנימול הנאה, בעל הפרצוף והאישיות, שהיה מעטר פוסט זה אלמלא רגישויות אלו.