הבלוג של אבו אלמוג

מעריב הגוסס מנסה לשכנע את אחרוני קוראיו שאם מישהו ייתן את מכת החסד והדבר הזה ייגמר סוף סוף, אז זה יהיה איום ונורא וסוף העולם. לא, אני לא שמח על מותו של מעריב. מוות של עיתון גדול זה דבר נוראי לדמוקרטיה, אבל אם זה כבר צריך לקרות למישהו אז מעריב הרוויח את זה ביושר. בכל אופן לחג סוכות הם אירגנו מין גליון מזכרת כזה עם כל מיני כתבות משנות פעילות העיתון. זה רעיון לא רע. אם כבר מישהו צריך להספיד אותי, אז עדיף שזה יהיה אני, לא? בכל אופן, גם בגליון הזה (שמחליק כמה נפילות היסטריות, כמו הגיליון המיוחד שנכתב על עריקת המיג הסורי ב-1989, שכלל תיאור שלם ובדוי לחלוטין מדמיון הכותב, כיצד התקבל המיג בשדה התעופה) הייתה כתבה שהצליחה לעצבן אותי ברמה הדורשת פוסט. וזה לא פשוט. הפוסט של אתמול על החומוס היה די מוצלח, ואני אוהב להשאיר פוסטים כאלה כמה ימים כדי שיקבלו מקסימום חשיפה. אם אני מעיף לכאן עוד פוסט יום אחרי פוסט מוצלח, זה סימן שמישהו עלה לי על העצבים. לא נשאיר אתכם במתח, זה טומי לפיד. אללה ירחמו. ואף מילה על הבן. מבטיח (וכבר יודע שלא אעמוד בהבטחה, אבל אנסה).

אז פורסמה שם כתבה בשם 'תמונת מצב' מ-21.8.1987, שכללה את הפיסקה הבאה (לשבת. לקחת נשימה עמוקה. זה הולך להיות קשה. אתם יודעים מה, שתו כוס מים. אני קראתי את זה בלי הכנה וזה היה כמו אגרוף לבטן. או בעיטה לביצים).

"כן, נכון שיש בארץ רבבות מקרי סעד, עיירות פיתוח משוועות לסיוע, מושבים מתמוטטים, זקנים שלא מוצאים מיטה בבתי חולים. אבל נכון באותה מידה - וצריך לדעת זאת אם אנחנו רוצים להבין איפה אנחנו חיים - שהרוב המכריע של תושבי המדינה חי כיום יותר טוב מאי פעם. שבניגוד לכל הקטסטרופות המשתקפות מכלי התקשורת אין דאגת היהודים נתונה לא לבעיית השטחים ולא למטוס הלביא, אלא לנסיעות, בילויים, מכשירים אלקטרוניים ומכוניות. תמונת המצב: גבר הולך, בלי חולצה, לשפת הים, ילד אחד על הגב, שני ביד, האישה סוחבת את הציוד, ועל פני הבעל נסוך חיוך של אדם שגילה את סוד הקיום האנושי. יכול להיות שהאופוריה אינה מוצדקת, שאין בסיס אמיתי לשגשוג, ליד כפר גלעדי נופלות קטיושות, בשכם זורקים בקבוקי מולוטוב, בירושלים מפגינים 'השחורים' ובירוחם אין עבודה. כל זה טוב ויפה או לא טוב ולא יפה, אבל האמת היא, אמת מציאותית ופסיכולוגית גם יחד, לא רק פאקט אלא גם עובדה, שמדינת ישראל נמצאת פיזית ונפשית, על שפת הים ומשתזפת'.

כמה יפים הם החיים בעולמו של הגבר האשכנזי מן המעמד הבינוני! איני סגור מיהם השחורים המפגינים בירושלים. לו היה הקטע נכתב כמה שנים לפני כן, הייתי יכול לחשוב שאלו הפנתרים השחורים. בהינתן העובדה שבתקופה זו לא היו הפנתרים פעילים, ובהינתן שנאת החרדים הפתולוגית של המנוח, אני מניח ש'השחורים' המפגינים הם החרדים. אבל זה לא משנה בעצם. כל הקטע רווי בחוסר אמפתיה וחוסר סולידריות כלפי מי שאינו כמו לפיד - גבר אשכנזי בגיל העמידה החי במרכז הארץ. בין אם הוא גר בצפון, בכפר גלעדי, שם נופלות הקטיושות, או אם הוא גר בדרום, בירוחם, או סובל מן הכיבוש בשכם, או סתם, מקום עבודתו בתעשייה האווירית נמצא בסכנה, בשל ביטול פרויקט הלביא. אבל חוסר אמפתיה וחוסר סולידריות הם שני הדגלים של המרכז הפוליטי בישראל באשר הם, ולא מהיום. 'שינוי' נבנתה בדיוק על זה. על הפחד מן השחורים וההסתגרות בפני כל מי שעשוי לזעזע את הקיום הבורגני השבע ומדושן העונג. כן, ויש הרבה בתיאור המגדרי של הגבר ההולך אל הים בעוד האישה צועדת מאחוריו וסוחבת את הציוד. דוקטורים למגדר יכולים להוציא פוסט דוקטורט בפמיניזם רק על השורה הזו. טוב, וגם דוקטוריות. 

אבל למה להתעצבן? כי אני ראיתי בדיוק לאן הגישה הזו יכולה להוביל. אוגוסט 1987 היה בין החודשים המאושרים בחיים שלי. עד כמה שאני זוכר הייתי בין שני קווים בלבנון, והסוללה עשתה מנוחה קצרה במדידות באזור המרכז. הייתי מפקד צוות, בפז"ם של שנתיים, וציפיתי לשנה אחרונה ומאוד נוחה ומאושרת של שירות. משהו כמו ההליכה המטאפורית של טומי לפיד לחוף הים. הייתה לי חברה שמאוד אהבתי, וציפתה לי מדי שבוע כאשר הייתי חוזר הביתה. היא הייתה קצינה, מה שהוסיף תבלין מנפח אגו למערכת יחסים שהייתה מנפחת אגו ממילא מבחינתי. היה לי צוות שנשמע לפקודותי (גחמניות ככל שאלו תהיינה), היו לי חברים ממש טובים שהייתי איתם ביחד כבר כשנתיים, ונוצרה בינינו ידידות שהייתי בטוח שתעמוד בכל מבחן. היו לי דרגות סמל על הזרוע, שקיבלתי במאמץ רב וחשבתי שהן מאוד מגיעות לי. שירתי בצבא החזק ביותר במזרח התיכון. האויבים שלנו היו מוכים וחבולים. היה לנו שלום עם מצרים, משהו קרוב לשלום עם ירדן, סוריה הייתה במשבר כלכלי ומדיני, והלכה ואיבדה את בעלת הברית החשובה שלה, ברית המועצות, שהתחילה להתנער משנות הקומוניזם, עיראק ואיראן נלחמו זו בזו ולא בי, והפלסטינים היו עם עלוב, כנוע וצייתן, שפחות או יותר עשה מה שאומרים לו, והסכין כבר עם עשרים שנות כיבוש ישראלי, שרק סייע להם ופיתח אותם והעלו את רמת החיים שלהם, לרמה שלא היו יכולים לחלום עליה בכל שלטון אחר. כך אמרו לנו.

באוקטובר 1987 נשלחנו לבופור. ב-25 בנובמבר 1987 היינו שקועים באיזה ביצוע שצוות אחר שלנו ביצע באיזה מקום אחר בגיזרה, ולכן האזנו טוב לקשר. זה היה אמור להיות מעניין. אבל אז התחלנו לשמוע ידיעות מטורפות ממש על גלשונים שחדרו לכל מיני מקומות בגיזרה והרגו לנו חיילים. עד היום איני יודע אם הייתי יותר קשוב ויותר ערני במשמרת בין ערביים של אותו היום, האם הייתי מצליח לראות את הגילשונים במעופם. אבל מי הסתכל אז על השמיים? השמיים הם שלנו. מה שטס שם טס באישור שלנו, ואם לא אז יש לנו חיל אוויר חזק וגיבור שיוריד אותו. אנחנו שם בשביל להוריד אש ארטילרית שתשמור את החיזבאללה בצד הנכון של רצועת הביטחון. שהיא כמובן הכרחית וחיונית כי המטרה, כך כתוב היה על הלוח בחדר התדריכים - הגנה על יישובי הצפון.

אחרי שהסתבר שזה אמיתי, מה שקורה, הפסקנו להאזין לרשת של הביצוע, שממילא לא היינו יכולים לתרום לו כלום, והתחלנו להאזין לרשת של האוגדה, ואז כשהסתבר שהבעייה העיקרית היא במחנה גיבור, שמנו את המ"ק העיקרי על הרשת של גיבור. מתי שהוא בארבע בבוקר זה הסתכם ב-6 הרדופים ו-8 פרחים, בשפה הצהלית הפרחונית. הרדיו שידר את הידיעה הראשונית רק בחדשות של שבע. לא היו לנו טלפונים סלולריים, כך שלא היינו יכולים לדבר עם הבית ולהפיץ את השמועה. אחת לשבועיים היה מגיע למוצב תק"ש עם חייגן, והיית צריך לעמוד בתור של שעתיים, אם היו לך שעתיים, בשביל לטלפן. או שהייתה לך חברה שהייתה מוכנה לקבל שיחות טלפון גם בשלוש בבוקר. לי הייתה. לא משנה. 

זו הייתה המכה הראשונה. והיא הייתה קשה וחזקה. אבל אחר כך באה המכה השנייה. כי התחלנו לשמוע על הבלגן בשטחים, שהלך והתגבש לאינתיפאדה הראשונה. לא ארחיב כאן, אבל מ-25 בנובמבר ואילך, השנה האחרונה לשירות שלי (מחזור נובמבר 85. ראינו דם ראינו גם אש עד מתי נובמבר 5'. ואשקרה ראינו. לא צוחק) הייתה פסיפס של שירות בדיכוי האלים של האינתיפאדה בשטחים, עם גיחות ללבנון, כי היה צריך שם איזה הערכות מיוחדת של הסוללה שלנו כדי לתפוס עוד גילשונים אם אלו יבואו, ואני הייתי כנראה מאוד מוכשר למשימה הזו. 

אז ככה. גם אם אתה גבר אשכנזי - כמוני למשל - ממעמד הביניים - שההורים שלי היו - ואתה הולך לים כשהאישה סוחבת את הציוד מאחוריך, אז צריך להיות איכפת לך מהאבטלה בירוחם, מההפגנות של השחורים, בין אם הם שחורים בגופם או בלבושם, ומבקבוקי מולוטוב בשכם. אם לבך אטום, ועיניך עיוורות, ועורקיך סתומים ומאובנים, ואוזניך טחו משמוע, ומילים כמו 'סולידריות' ו'אמפתיה' ו'ערבות הדדית' לא אומרות לך כלום (והם לא אומרות כלום לא למנוח ולא לבנו יבדל"א, והנה הפרתי את ההבטחה שלי בסבבה), אז דע לך שבכל אופן כדאי לך לשים קצת לב למה שקורה מסביבך, כי בקבוק המולוטוב הבא ינחת לך בדיוק על הראש. זה קרה לי, זה קרה לכולנו, וזה לא היה נעים ב כ ל ל.

היה בנאדם אחד ב-1987 שדווקא גילה אמפתיה, והסתכל במבט חד מאוד מסביבו. זה היה הילל מיטלפונקט. הוא נתן תמונת מצב אמיתית ונכונה שנקראה "מאמי", שכולה רוויה בהבנה ובאמפתיה ואהבה לכל מה שלפיד זרק הצידה. לסבל של הפריפריה, לנאנקים תחת עול הכיבוש, למנוצלים במלחמות שווא. למזרחי, לערבי, לאישה. הצטרפו אליו אז עוד כל מיני גאונים כמו אלפנט זצ"ל, ואהוד בנאי יבדל"א, ומזי כהן, שהיא לדעתי הכישרון הנשי הכי מפוספס במוזיקה הישראלית. ואני מאוד גאה שתפסתי את זה בזמן אמת, והכרתי את כל המילים, גם כשבנאי לא היה השם שהוא היום, וכשאלפנט היה מוזיקאי שוליים ולא המרטיר הגדול והמת של המוזיקה הישראלית ברמה של הנדריקס ומוריסון אצל הגויים. אז יש מזה הרבה שירים מוכרים, ובנאי חידש גם את 'עיירה בדרום' בדיסק האוסף האקוסטי שלו, ועשה לי צמרמורת בכל הגוף כששמעתי אותו. אבל מה שהיה הכי רלוונטי אז, וגם היום, זה "בשדות האדומים". ביבי, תקשיב טוב. זה גם בשבילך.