הבלוג של אבו אלמוג

ראיתי את התערוכה של דאגלס גורדון במוזיאון תל אביב.

הייתי יכול לכתוב על המון דברים - על החוק הפאשיסטי שיסדר לנו 'משילות', על זה שסוגרים את בתי המשפט בעפולה, בית שאן ונהריה, וזה ממש פשע נגד האנושות, אבל בערך מה שניתן לצפות מיושב הקרנות התלביבי המשמש כשר האוצר, על נסיוני במשך שבוע לחיות לפי הציווי הקטגורי של קאנט (לא עבד). על מתנת האל למין האנושי הנקראת עראק בזוקה (שהיא הסיבה המדוייקת לכך שנסיוני לחיות לפי הציווי הקטגורי של קאנט כשל) ועוד. אבל ראיתי את התערוכה של דאגלס גורדון במוזיאון תל אביב.

ש' הייתה צריכה לעשות את הזה וההוא בתל אביב, ואני הייתי צריך להביא תיק יחידה מחברת עמידר. הישיבה שלי עם היועצת המשפטית שם, ואחרי כן עם ראש אגף נכסים, נמשכה משהו כמו חצי שעה. הזה וההוא לוקח שלוש שעות. אז היו לי שעתיים וחצי להרוג. נכנסתי למוזיאון תל אביב כי רציתי לראות את התערוכה של אנג'ליקה שץ. אבל הזאתי שמכרה לי את הכרטיסים בכניסה אמרה לי שכדאי לראות את התערוכה של דאגלס גורדון, אז החלטתי להתחיל משם. למעשה התערוכה הזו פרושה על כל המוזיאון. אנג'ליקה שץ זה ארבע חמש תמונות וגם הן לא משהו. 

גורדון הוא 'אמן חזותי'. בתערוכה מוצג וידאו ארט שלו, צילומים, פיסול, ויצירות טקסטואליות - לזה עוד נגיע. החיבור של כל אלו יוצר שלמות טוטאלית, שפועלת על כל החושים, ועל כל השכבות של האינטלקט, ואמאל'ה גם על הרגש. אני לא יודע ממה להתחיל.

נתחיל מהווידאו. יש לו כמה קטעים שאפשר לשבת ולהסתכל שעות. בנאדם מקשקש על עצמו עם טוש, והוא לקח את 'פסיכו' של היצ'קוק והריץ אותו נורא לאט כך שהקרנת הסרט נמשכת עשרים וארבע שעות, ופיל שעושה תרגילים ובסוף נשכב כמו מת, ופסנתר שהוא שורף, וזינאדין זידאן משבע עשרה מצלמות שונות, ותסלחו לי אם שכחתי משהו. אה - שני מוזיקאים ישראלים בסיור בפולין. אני לא מעריץ גדול של וידאו ארט. אבל אז הוא לקח את כל אלו, ועוד הרבה קטעים, ושם אותם על מוניטורים ממש קטנים והניח אותם על ארגזים של בירה והריץ אותם סימולטנית. זה יצר קולאז' מדהים. היו שם עוד המון קטעים. זבובים מתים. אוכל. קעקועים. מכשפי נחשים בהודו. שלושים מוניטורים שונים בערך, שכל אחד מראה משהו אחר. כל משהו מתחבר למוניטור שליד ולכל יתר המוניטורים ביחד. 

עלתה משם תמונה של אדם בן גילי, שחולק איתי את החיבה לקעקועים (עד כמה שניתן היה לראות הוא מקועקע בכל הגוף. באזור הצוואר משהו בכתב שאני לא מבין. אולי רוניות קלטיות. על היד, בגדול FOREVER. על היד של אשתו / החברה שלו (?) - EVERYDAY. אם היה לי את האומץ הייתי עושה משהו דומה. יש לי חשש עמום שהדבר יוריד במשהו את המערופה שלי כעורך דין, ואיך לאמר, שראש אגף נכסים יתייחס אלי פחות ברצינות. אולי עוד ארבע שנים כשאהיה בגילו של גורדון יהיה לי פחות איכפת. אני רוצה קעקועים כאלה. אבל יש לו גם תחומי עניין דומים לשלי. שינוי. התפתחות. מוות. 

אני חושב שהווידאו חשף פן אינטלקטואלי יותר שלו. וראיתי פחות או יותר את כולם. ואז קיבלתי את המכה האמיתית בבטן כשעליתי למעלה לתערוכה של הצילום שלו.

הוא צילם שלוש מאות ושישים תמונות. של כל דבר שראה. של החיים שלו. הילדים שלו. אשתו. אוכל. הרבה. בקלוז אפ. סקס. הרבה. בקלוז אפ. קעקועים. מסע במקומות בעולם. הרצאות. שתייה חריפה. ילדים. חברים. אישה. נחשים. חמור. עוד אוכל. כף יד בהגדלה. יש שם תמונות מירושלים שנראות מאוד בעיני תייר. אבל זה גם פן שלו. כל אחד מאיתנו הוא תייר לפעמים. אשתו ישראלית, אגב. כך שמעתי. זה נתן לי מבט אינטימי אל החיים שלו, ולרגע היה החבר הכי טוב שלי, ואז פחדתי ממנו. ואז פחדתי מעצמי. והמשכתי.

אחרי כן ירדתי למטה שוב לראות שוב את הווידאו, כי חשבתי שאבין אותם טוב יותר. נתנו לו מסדרון שלם למטה, בבניין החדש. והוא כתב כל מיני כתובות על הקירות. טקסטים קצרים ופשוטים. על אהבה, ואשמה, וחברות, והחיים. חלק הוא המציא. חלק הוא ציטט. הרוב באנגלית. חלק בעברית. חלק בערבית.

ועל אחד הקירות, בירוק, היה כתוב - "עד הפעם הבאה שתראה מישהי עם עיניים ירוקות". ואז חשבתי על מישהי שאני מאוד אוהב שיש לה עיניים ירוקות ועד כמה הייתי רוצה לראות אותה באותו הרגע וללכת איתה בתערוכה הזו יד ביד. 

תלכו לתערוכה של דאגלס גורדון במוזיאון תל אביב. נורא כדאי.