הבלוג של אבו אלמוג

הפוסט הזה הולך לעצבן הרבה אנשים.

נתחיל באפולוגטיקה. אני אוהב את 'כוורת'. באמת. לגמרי. זאת אומרת שעוד לא ממש קרה לי שקניתי דיסק שלהם או משהו, אבל הייתי שומע אותם המון כשהייתי ילד ובאיחוד (ההיסטורי! האחרון! שלא יהיה כמותו!) ב-1984 אפילו שקלתי ללכת ולא זוכר למה לא הלכתי.  ואם שמים אותם ברדיו אני אפילו שר עם הרדיו ואף פעם לא מעביר תחנה. הייתי בהופעה של הרכב שכלל את רובם מייד אחרי מלחמת לבנון השנייה, שסידרו לנו בחינם במשגב, ואפילו הזמנתי את מאיר מ. ואת אורית פ. וכולנו ישבנו על הדשא ונורא נהנינו. אפשר להמשיך?

טוב. גידי גוב לא עשה לי את זה, אבל הוא חמוד. ההומור של סנדרסון לפעמים מדבר אלי ולפעמים לא. אני נורא אוהב את השיר שלו על החדשות "קול ישראל השעה חמש והרי החדשות לא להתייאש" כי אני בדרך כלל שומע את החדשות וכן מתייאש. אפרים שמיר אליל, באמת. וקלפטר גיטריסט ברמה שלא עושים כמותה עוד, ורכטר זה רכטר ואולארצ'יק זה אולארצ'יק וזה הרבה. והם כולם ביחד וכל אחד מהם לחוד נורא סבבה. הפוסט הזה הוא מהזווית הסוציולוגית הטהורה, וגם קצת ניתוח טקסטואלי כי בלי זה אי אפשר. המוזיקה שלהם זה דבר שאני לא יכול לנתח מוזיקלית ולהגיד אם אני אוהב או לא, כי עד כמה שזה קלישאי, זו המוזיקה שגדלתי עליה, והיא מעבר ליכולת שלי להערכה אובייקטיבית. כמו שאני לא יכול להעריך את אמא שלי. נראה לי שהיא די בסדר, אבל אני לא אובייקטיבי.

אז אתם מבינים שלא הייתי אתמול ב'כוורת'. המון אנשים שאני מכיר כן היו, ומי שלא היה נורא רצה ללכת. מה שגרם לי לכתוב את הפוסט הזה זה גורו הפייסבוק עמיר שיבי, שלדעתי היה שם, ופירסם שני פוסטים. האחד - "פצצה אחת מעל פארק הירקון והתוכנית של אמנון לוי נשלחת לגניזה". השני הוא תמונה של אב עם תינוק בן יומו בהופעה. הטקסט המלווה את התמונה היה - "אתמול בהופעה של כוורת... 50,000 איש, 120 דציבל, שבעה מופלאים ותינוק זערורי אחד שהגיע לפארק ישר ממחלקת היולדות באיכילוב."  

זה גרם לי לחשוב מה בדיוק קרה אתמול, ולהגיע למסקנה שמה שזה היה זה לא היה הופעה. זה היה טקס חניכה. זה היה אישור מחודש לכל אחד ואחד שהגיע לשם, שהוא אכן שייך ל-דבר הזה- של כל אחד ואחד שהגיע לשם. טקס חניכה מיסטי כל כך חשוב, שחייבים להגיע אליו גם מבית היולדות. 

זאת לא הייתה הופעה. זה היה כרטיס הכניסה לחברותא הישראלית. ישראלית במובן היאיר לפידי. אגב, מוכן להתערב שגם היהיר עצמו היה שם. למה לא? כוורת. אולי יש בעיות אבטחה. אבל אפשר למצוא פתרונות יצירתיים. אם הוא לובש חולצה בצבע שאינו שחור ושם כיפה, אף אחד לא ינחש שזה הוא. 

מהי הישראליות במובן היאיר לפידי המשתקף בחברותא הכוורתית? קיבלנו לזה רמז לא רע לפני כמה ימים, כשלפיד תקף את גפני וטען שאי אפשר להיות חבר ביהדות התורה אם אתה "מזרחי, אתיופי, רוסי, חייל, הומו, חילוני, כיפה סרוגה, אשה." זו תמונת העולם הלפידית של החברה הישראלית. במרכז, באופן כל כך ברור שלא מדברים עליו אפילו, הגבר האשכנזי הלבן, נזר הבריאה. בשוליים - נושאי כליו הנאמנים. מזרחים, אתיופים, רוסים, חיילים, הומואים, חילונים, כיפות סרוגות ונשים. מי חסר בתמונה הזו? השלימו בעצמכם. רמז - לאנשים האלה אין גם ייצוג ברשימת 'יש עתיד'. האמת שהרשימה הזו נראית בדיוק כך. מישהו הרכיב רשימה של גברים אשכנזים ופיזר במקומות שווים חלק מנושאי הכלים שזה 'מזרחי', 'אתיופי', 'רוסי' 'אישה', 'כיפה סרוגה'. חייל אין שם כי הם לא יכולים לרוץ לכנסת, והומו אין כי באמת יש גבול לכל תעלול. אבל חוץ מזה, מרקיז, הכל בסדר. יש לנו 'ישראלים'.

וזה כנראה גם ההרכב האנושי שהיה בהופעת כוורת. השבט הזה ה'ישראלי' (נעזוב את התכנית של אמנון לוי. פוסט נפרד ולא פחות מעצבן), שעיקרו גברים אשכנזים, המחוזקים בכמויות סבירות של 'מזרחים' (לא על הבמה, עד כמה שאני יודע), 'אתיופים' (לא על הבמה, עד כמה שאני יודע), 'רוסים' (לא על הבמה עד כמה שאני יודע), נשים (לא על הבמה, עד כמה שאני יודע) 'כיפות סרוגות' (לא על הבמה, עד כמה שאני יודע) והומואים (לא על הבמה, עד כמה שאני יודע).

טוב, זה נורא לא פייר כלפי כוורת, כי אי אפשר לצפות שגם בלהקה בת שבעה אנשים יהיה איזה ייצוג מגדרי / אתני מגוון. הם באו לעשות מוזיקה, לא דוקטורט בסוציולוגיה ולא בג"צ על שוויון. אבל תסתכלו על הטקסטים.

כוורת היא ה'ביחד' הישראלי. היא ה'צ'יזבטרון' שהפך ל'תרנגולים' שהפך ל'כוורת'. הם מצחיקים נורא (כמו הצ'יזבטרון והתרנגולים), הם נורא ביחד. הם כותבים שירים על 'מדינה קטנה'. הם ייצגו אותנו באירווזיון, עם שיר שמסביר בדיוק לגויים את כל הבעיות שלנו. "אחד אומר שנגמרים לו השמיים / כשיש מספיק אוויר למדינה או שתיים." ויש תקווה - " אולי בכל זאת נסתדר / היא תרצה אז נתגבר /  היא מנעה כל גישה /  זה מה שקרה כש... / נתתי לה חיי..." גם בשיר יחסית אישי (נתתי לה חיי, ירדתי על ברכי) מסתבר בסוף שהמדובר בשיר קולקטיבי, לאומי, שמדבר על איזו הקרבה למען המולדת, שמסובכת - אלוהים יודע למה - באיזה סכסוך שלא נגמר. (1974. לא כל כך הרבה זמן אחרי תחילת הכיבוש. נחשו איפה הבעייה?)

הם כותבים הרבה על 'היא'. ועל 'אנחנו', ועל 'הם' או 'הוא'. כמעט אף פעם לא תמצא שם 'אני'. גם השיר הכי אישי שלהם, 'ילד מזדקן' (גם בפוסט זועם ולא מפרגן חייבים לתת קרדיט לאולארצ'יק על אחד השירים הכי חכמים בפזמונאות העברית), אין 'אני'. השיר מדבר אל ועל איזה ילד. ה'קחי אותי בצד, דברי איתי לבד' הוא כביכול ציטוט. השיר כתוב בגוף שלישי מפי מספר יודע כל.

אז זה הקולקטיב הישראלי היפה. זה ששומר על הכיבוש כבר ארבעים ושש שנה. זה שיצר את המדינה עם הפערים הכלכליים הכי ענקיים בעולם. זה שיצא להפגין ב'הפגנת הארבע מאות אלף' ואחרי שירה ובכה אימץ את שרון כמנהיג על, מחא לו כפיים בהתנתקות, ובחר בראש הממשלה הכי מושחת וכושל שהיה כאן (מבחינת השילוב בין השניים. הכי כושלת היא גולדה, ובהפרש ניכר) אהוד אולמרט, רק כי זה הסתופף תחת כנפי שרון. זה שיצא לרחובות ודרש צדק חברתי, ומייד לאחר מכן בחר את יאיר לפיד. זה שיורה ובוכה. מזיין ורץ לספר לחבר'ה, רואה את הערבי דרך הכוונת, או שלא רואה אותו בכלל. זה שהביטוי האמנותי שלו זה כוורת, והפוליטי (נכון להיום) יאיר לפיד. השבט הלבן הגדול. זה שהייתי פעם חלק ממנו, ופלטתי את עצמי מתוכו. או כך אני רוצה לקוות. לך תדע. וואו איזה שיר יפה ברדיו. גליית. מצחיק, הא? עם אפרים וכל זה. זוכרים את שנת 1974?

ממתק אמיתי לסיום. כוורת? הייתם רוצים. לא הספיק לכם אתמול? אז ככה. ברדיו רץ בימים האחרונים ביצוע ל"sympathique" של איזה זמרת ישראלית צרפתית שלא קלטתי את שמה. אני מאוד אוהב גם את הביצוע המאמם של דפנה והעוגיות. אבל הכי מאמם זה הביצוע המקורי של להקה שנקראת "פינק מרטיני" שהזמרת שלה היא גם מאוד חמודה ויש לה איזה ניחוח פיאפי. אז זה שיר שמדבר על בחורה שלא רוצה לעבוד או ללמוד, רק לישון ולעשן. בגוף ראשון. זה סנטימנט שאני די מזדהה איתו, וזו אמירה שלא תמצאו בכוורת. זו לא אמירה של 'אנחנו' או 'הוא' או 'היא'. זה אני, ואני, ואני. בלי גוליית ובלי קולקטיב, לא מדינה קטנה ולא נתתי לה חיי -

"Je ne veux pas travailler 
Je ne veux pas déjeuner 
Je veux seulement l'oublier 
Et puis je fume"

שבת שלום לכולם. ותהיו עדינים בתגובות. אני יודע שקצת דרכתי על ציפור הנפש, אבל ראבק, תהיו עדינים איתי, בסדר?