הבלוג של אבו אלמוג

לפני כמה ימים הבטחתי וידוי אישי מזעזע. אז הנה - ב-31 בדצמבר, אתמול, מלאו לי עשרים שנה באשחר.

הגענו, ש' ואני, לאשחר, ביום חורף, שהיה גם יום שישי, 31.12.1993. לא ויתרנו על יציאה לחיפה עוד באותו הערב לבילוי, אבל זה היה מאמץ די חד פעמי. המאמץ הכרוך בשעה נסיעה, יציאה לבילוי תוך שאחד מבני הזוג (נחשו מי) שותה עד אובדן חושים בעוד שהשני שומר על פקחון לשם נהיגה, היה גדול מדי. מאז, הנובי גוד, המכונה גם סילבסטר, מצויין אצלי כיום השנה לשהותי באשחר, ועברו כבר עשרים כאלה.

כשעברנו, לא היה כביש מסודר המוביל לבית שלנו, לא היה לנו טלפון, ולא היו כבלים או לווין. אני זוכר שהמובילים לא ממש האמינו שאנחנו רוצים לגור שם, ושאלו כמה משלמים לנו על זה. הכביש נסלל כעבור שנתיים בערך (עד אז נאלצנו להגיע לביתנו במעין דרך עפר בוצית). את הטלפון קיבלנו גם כעבור שנתיים או שלוש - עד אז היינו צריכים לדבר מטלפון ציבורי (!) שהיה מוצב במזכירות ותמיד תפוס. הודעות היו מתקבלות אצל 'המשפחה המאמצת' שגרה בקצה השני של היישוב, מהלך עשר דקות הליכה, ומכיוון שהייתה 'שלב א'' היה מוצב בביתה טלפון. הלוויין הגיע רק בשנת 1999, מה שאומר שאת שנות התשעים די פיספסתי. הייתי תקוע על הערוץ הראשון / השני. כל מיני דברים כמו סיינפלד, הניצחונות בכדורגל על צרפת וה-5:0 על אוסטריה וכל מיני כאלה ששודרו רק בכבלים, זה דברים שרק שמעתי עליהם. יש לי חור תרבותי של שנות התשעים. אבל הרגשתי נורא חלוצי.

אז, היה שווה את זה? זה הבית שלי ואני אוהב אותו. האנשים כיחידים - יש טובים יותר וטובים פחות. יש כאלו שאני מאוד אוהב וכאלו שאני מאוד לא אוהב. בעשרים שנה התחלפו רוב הנפשות הפועלות. חברים טובים באו והלכו. עם חלק שמרתי על קשר עם חלק ניתק הקשר. זה אורח חיים מאוד קשה, ולו הייתי יודע עד כמה, הייתי חושב שוב. הבעייה העיקרית היא הריחוק מכל מקום, והצורך בנהיגה. אני נוהג שעה לעבודה ושעה בחזרה. זה קשה, אפילו קשה מאוד. זה דורש לפעמים לוליינות לא קטנה לעשות קניות או לקחת את הילדים לחוג או כל מיני דברים כאלה. אם האוטו מושבת מאיזה שהיא סיבה אז גם אני מושבת.

הקהילה, כקהילה... נשים בצד פוליטיקה. פעם אחת הייתי מאוד צריך אותם. ישבתי בבית במצב לא מי יודע מה, ואיש לא דפק בדלת. לא נחמד. אבל אני גם לא מצפה מאז לכלום. זה טוב כשיורדות מסיכות. מעולה. וכמה שאני מרגיש פחות מחוייב זה יותר טוב. מקל על הנטל וכאלה.

מבחינה פוליטית הקהילה שהייתה פעם שלי אוהבת לחשוב על עצמה במונחים של פלורליזם, דמוקרטיה וקבלת האחר. לדעתי יש מקום לשיפור בקטעים האלה. וזה ניסוח מאוד עדין ואידך זיל גמור. את הפרופיל האנושי שהורכב מ'שליש חילונים, שליש דתיים, ושליש כל השאר שזה זוגות מעורבים וכאלה שלא יכולים להחליט ומי ששומר שבת אבל מעשן סיגריה, או שהבעל מפריד בשר וחלב אבל האישה בלי כיסוי ראש', החליף בהדרגה פרופיל אחיד של 'דתי לייט'. ה'דתי לייט' אוהב לחשוב על עצמו כליברל, פתוח ופלורליסט. אבל בכל מקום בו יש רוב לטיפוס אנושי מסויים, יש גם קו אידיאולוגי אחיד. כשיש קו אידיאולוגי אחיד, קשה קצת לחרוג ממנו, וגם זה ניסוח די עדין. דמוקרטיה? כשיתפרסמו סוף סוף את תוצאות הבחירות לוועדת קליטה מ-2011, שעד עתה מסרבים לפרסם - בנימוק המאמם שאלו שהפסידו ייעלבו אם התוצאות שלהם יתפרסמו - אדע שיש כאן דמוקרטיה. יש כאן סוג של אוליגרכיה קלריקלית, שהקשר בינו לבין דמוקרטיה קיים, אם כי ברפרוף. מממ... שמעתי שמחפשים 'מתנדבים לוועדת קליטה'. אם חסר לכם, למה לא תפנו למי שהתמודד בעבר והפסיד על בסיס 'מקום פנוי'? כך זה נעשה עד עכשיו. משום מה זה הפסיק כשזה הגיע אלי. הייתי שולח מכתב ומעלה את דרישתי / בקשתי להיכנס, אבל זה יתחיל עוד הפעם ואין לי כוח. 

המרוץ לוועדת הקליטה ב-2011 היה גם הוא סוג של התפקחות. הבנתי שאני לא חי במסגרת דמוקרטית, אבל זה מיקרו פוליטיקה ברמה של ועד בית, או ועד כיתה, ובאמת רמת האיכפתיות שלי נמוכה מאוד. קצת השתעשעתי ברעיון להגיש תביעה לרשם האגודות, כי באמת עצבן אותי שלא נותנים לי את התוצאות, אבל ירדתי מזה. לאומנות? נכון, אשחר לוקה בסוג של הקסנופוביה הממאירה שאני מאוד שונא, אבל לא יותר מכל מקום אחר. אם חשבתי שיכול להיות אחרת, טעיתי. כי אני במדינת ישראל בעשור השני של המאה ה-21. לא יותר טובים מכל השאר, אבל גם לא יותר גרועים. 

זה מקום נהדר לגדל ילדים? גדלתי בעפולה. לא הרגשתי מקופח במשהו. למדתי באורט עפולה שעל שעריו הססמה 'נטשו כל תקווה הבאים בשערים אלו', ולא בתיכון משגב עם מגמת מכטרוניקה ומגמת צילום ומחול אומנותי ורפואה (!). ברוך השם יש לי בגרות. אמנם בכישורים של עיבוד נתונים אוטומטי שרכשתי איני משתמש, אבל אני גם לא שוטף ב'זקן והים' וב'אינדוקציות'. ככה יצא. לא היה איכפת לי לחיות ולגדל ילדים בעפולה, או טבעון, או רמת ישי, או יוקנעם או מקום כזה. לא חושב שמחסורה של 'קהילה' היה פוגע במשהו בילדי. 

 אבל אלו החיים שלי, החד פעמיים, וביליתי אותם כאן. זה הכי הרבה זמן שגרתי ברציפות במקום אחד. באמת! בעפולה גרתי עד גיל 17. שלוש שנים ביליתי בצבא. אחרי כן ירושלים, ואפיזודה בטבעון. ואז עשרים שנה באשחר. אני אוהב את הנוף. אני אוהב חלק מהאנשים. אני אוהב את הנסיעה לעפולה בבוקר גשום ואת הריח של הגשם, והמראה שנשקף מעילבון על בקעת בית נטופה. והמראה של רכס פקיעין מחלון הבית שלי. ואת עץ התאנה הגדול שבגן התאנים. ואת השכנים המיידיים שלי, שלגור לידם עשרים שנה זה כמו לזכות בלוטו. לא יכולתי לבקש משהו יותר טוב. אז סך הכל שורה תחתונה, לא נורא. יכול היה להיות יותר גרוע, באמת. הבאתי כאן לעולם שני ילדים, שבעה ספרים, תואר שני, גידלתי שני חתולים. סביר. כד'אהריסט אני חש שאני מגשים את עצמי בעצם המגורים בגליל, אבל התחושה הזו מעט מעומעמת כאשר אני נזכר בשער הצהוב המפריד ביני ובין סביבתי. אגב, השער הצהוב מקולקל לאחרונה ותקוע באופן המאפשר לגדודי ערבים, הומואים, מהגרי עבודה סודאנים ושאר מרעין בישין, לעבור ללא פיקוח. בואו בהמוניכם!

ממתק אמיתי לסיום - למי שתוהה איך היה בתחילת שנות התשעים, אז הן היו מאוד קרובות לשנות השמונים והדבר ניכר בהן. עדיין לא השתחררו מהדבר הזה... נו... עם התיסרוקות והתלבושות המצחיקות והתפאורות מקרטון. והאורות. קראו לזה 'טכנו' או משהו כזה, והנה הדוגמה הנוראית ביותר שאני מצליח לחשוב עליה. אני ממש זוכר את השיר הזה מתנגן ברדיו בדרך הארוכה עם המובילים מטבעון לאשחר.