הבלוג של אבו אלמוג

אין זה מעלה או מוריד אם שרון יחיה עוד כמה ימים, או ימות מייד. מכיוון שהוא במצב של מת-חי חסר הכרה מזה שמונה שנים, אני רק יכול לאחל לו גאולה מהירה מייסוריו, ללא כאבים. איני יכול לשמוח על מוות של אדם, או דמות ציבורית, ואיני יכול להביע גם שמחה לאיד. אבל אני כן יכול להזכיר את אלו שלא הגיעו לגיל 85, וגם לא לגיל 25, והם רבים מאוד. שש מאות וחמישים במספר. כמו ש'דבר אחר' היה מכנה אותו בשנות השמונים העליזות - ר' אריה זעקסהונדרדאונפופציג. לא אתאבל על אריק שרון. אתאבל על רבים אחרים שהלכו במלחמת הכזב הארורה שיזם, 'מלחמת לבנון הראשונה'. 

בשנה האחרונה לחייו, ולאחר מכן, כשהיה נוכח-נפקד בציבוריות הישראלית, שכוב במיטה ללא הכרה, הייתה לו תדמית של מעין רבין קטן, הביטחוניסט ש'חזר בתשובה' והוריד יישובים. הרס גוש קטיף (זה כל מה שהבנאדם היה מסוגל לעשות, הרס) היה אכן מהמוצדקות שבפעולות. אך גם זה נעשה בברוטליות, שלא מתוך כוונה להישג מדיני - אלא בצורה 'חד צדדית', וכתוצאה מכך, ומכך שהפלסטינים לא שותפו בעניין שהתבצע כאילו אינם קיימים, גם התועלת שהמהלך הביא, עד כמה שהיא גדולה ורבה, הייתה שבריר מהתועלת שיכול היה להביא לו היה נעשה בהסכמה, כמנוף למשא ומתן. משזה נאמר - גם מעשה זה אינו מכשיר אצלי את השרץ, ואינו שוטף את נהרות הדם שהאיש הזה שפך.

פעולת קיביה. נכנסים לבתים. מפוצצים אותם על יושביהם. בוכים 'לא ידענו'. מסתבכים בעולם. משקרים ש'כל חיילי צה"ל שהו בבסיסיהם'. 60 פלסטינים ז"ל. עוד חריץ בחגורה. בשלב זה, בשנת 1953, הייתה צריכה להסתיים הקריירה של רב סרן אריק שרון. היא רק התחילה.

מלחמת לבנון הראשונה. שלושים ואחת שנה. רוב תושבי מדינת ישראל החיים כאן כיום, אינם זוכרים כיצד זה היה. את השקרים, העלילות, ההסתבכויות, 'אורנים קטן', 'אורנים גדול', 'איני יכול עוד'. את הכותרות השחורות בעיתונים מדי בוקר עם שמות ההרוגים. 'היו להם מכונות יריה'? באבו אבוה היו להם. הוא לקח את בגין המאני-דיפרסי, שחי בעולם של צבא אנדרס משנות הארבעים, שיכנע אותו שהיטלר מסתתר בבירות, ותוך הונאת כל יתר הממשלה, דהר לשם, על מנת להסתבך בענייני הפלאנגות, ולחטוף על הראש. בדרך נהרגו 650 בחורים, כי גם הסורים נכנסו לעניין, וסולטן יעקוב, זה הקרב הארור ממנו עדיין מחפשים את הנעדרים. זה כל הסיפור. סיפור שלא מסופר מספיק. סיפור שהודחק. סיפור שאני מקווה שיעלה מחדש.

מילה אחת טובה על לבנון הראשונה - צה"ל של אריק שרון תקתק כמו שצריך. החבר'ה התקדמו יפה מאוד, ולא נעצרו אחרי כמה מטרים כמו בלבנון השנייה. הבעייה עם שרון אף פעם לא הייתה האימפוטנציה של יורשיו. צה"ל שלו היה מכונת מלחמה אדירה, גם ב'לבנון הראשונה' וגם ב'חומת מגן'. נחמת טפשים.

ומה עוד? לא שכחנו את העמידה על המרפסת ההיסטורית בכיכר ציון, בהפגנה בה הונפו תמונות רבין במדי אס.אס. לא שכחנו את העלייה על הר הבית. את מפעל ההתנחלויות האדיר שהוקם בכוונה תחילה למנוע כל התקדמות מדינית. את 'מי בעד חיסול הטרור'. את האינתיפאדה השנייה, המדממת - אם כי באחריות לה נושא במידה שווה תמונת הראי המכוערת של שרון בצד הפלסטיני, יאסר ערפאת.

צד זכות? איני יודע מספיק ואיני יכול לשפוט מהו שהיה במלחמת יום הכיפורים. אל מול הנרטיב של  'אריק הגאון הצבאי הפך תבוסה לניצחון' עומד הנרטיב של 'אריק השתולל, לא קיבל את הסמכות של גורודיש אלוף הפיקוד, עשה מה שבזין שלו, והיה צריך להעיף את גורודיש ולהביא את בר לב בשביל להרגיע אותו'. חלק מההקלטות שפורסמו ביום השנה הארבעים תומכות בנרטיב השני דווקא. בכל אלו אין להמעיט מהגבורה וההקרבה של חיילי האוגדה של אריק, שהגנו עלי ועל המדינה בגופם. 

מה שכן, תקופת הכהונה שלו כראש ממשלה באה אחרי תקופות של ביבי וברק. כל מי שיאחז בהגה אחרי שניים אלו ייראה כמבוגר אחראי. זה קצת התעמעם לקראת הסוף, התחושה שיש בעל ניסיון האוחז בהגה, עם כל פרשיות השחיתות שהחלו אופפות אותו ומאיימות על הקריירה שלו. מה נסגר שם עם מרטין שלאף? לעולם לא נדע.

אז באמת אין לי דבר כנגד אותו זקן חסר הכרה הגוסס במיטת בית חולים רחוקה. אני באמת מאחל לו את הטוב ביותר שניתן לקבל במצב שלו. לא שמחתי בחייו. לא אשמח במותו. עם הדמות ההיסטורית 'אריק שרון' יש לי חשבון ארוך מאוד. חשבונות היסטוריים נעשים על מנת ללמוד מהם לטובת העתיד. אין שום תועלת בהעלאת גרה של עוולות העבר. אסור לתת לעוד 'אריק שרון' לצמוח. אסור לאפשר עוד 'לבנון הראשונה'. אם נסתכל על הכנסת הנוכחית שלנו, שמעטים בה הגנרלים (בוגי יעלון, אוויל בפני עצמו, הוא החריג שמדגיש את הכלל), ורבים בה העיתונאים, ייתכן שלמדנו משהו. עיתונאים אלו גורמים נזק בפני עצמם, כל אחד בדרכו, החל מהשרוצר שלנו, מוריד מחירי השמנת המתוקה, וכלה בשר לענייני מתק שפתיים, הקומדיאנט אורבך. ועם כל זאת, הנזק הזה כרוך בהרבה פחות שפיכות דמים. אם זו מורשתו של אריק - הרי שלמדנו ממנו משהו. ונמצאה גם לו כף הזכות שתלווה אותו, ככל יהודי, בהגיע יומו.