הבלוג של אבו אלמוג

מכל האנשים בעולם היה זה אריה דרעי שהעלה את נושא המזרחים בשטרות. קצת רגישות, אריה. אני בטוח שלא תגיד לא לכמה טשרניחובסקים קטנים, ואולי לאלתרמן או שניים, גם אם אין ייצוג נאות למזרחים בשטר. איפה הייתם לפני שנתיים כשההחלטה הזו התקבלה? אה... בקואליציה. טוב. מילא. אבל בניגוד לרחל המשוררת - 200 ש"ח - שכתבה 'ובשורת גאולה לא אובה אם מפי מצורע היא תבוא', אני מוכן לקבל את הטיעון גם כשהוא בא מפי מי שמפעל חייו היה להרוס את האוכלוסייה המזרחית בארץ, להותיר אותה בפער תרבותי ומעמדי, בתהומות של בורות ואמונות טפלות, וגם, בהתנהלותו האישית, להכתים את שמם של פוליטיקאים מזרחיים, ולתת דוגמה שקשה מאוד יהיה להשתחרר ממנה.

אז מה? צריך מזרחים על השטרות? בטח שצריך. יש סוציולוג קנדי חכם, ריימונד ברטון, שכתב על יצירה של משאבים סמליים

(Raymond Breton, the production and allocation of symbolic resources: an analysis of the linguistic and ethnocultural field in Canada, 21 (2) Can. Rev. Soc. & Anthrop, 123, 125 (1984)) 

ובקיצור מה שהוא כותב זה שאם מישהו לא רואה את הפנים שלו במה שהמדינה מקרינה - בסמלים, בשטרות, במרחב הסימבולי המדינתי, אז הוא מרגיש ניכור. לא צריך להיות מנוי של קבע על הירחון הקנדי לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בשביל לנחש את זה. גם משפטן צנוע כמוני מניח שאלו פני הדברים. ילד מזרחי צריך לראות גם פנים מזרחיים על השטר. אין שאלה. אין ויכוח. העובדה שהוועדה הנכבדה שדנה בעניין לא חשבה על זה, ושהיא הייתה צריכה בשביל זה את דרעי, מראה על הרמות של העיוורון ושל ההכחשה של האפלייה הנמשכת של המזרחים.

אז מה, את מי לשים על השטרות? אני בכלל לא מתכוון להיכנס לשאלה אם יש משורר מזרחי מוביל שהוא גם מת (כנראה תנאי לכך שישימו אותך על שטר) וגם ברמה של צ'רניחובסקי, אלתרמן, גולדברג ורחל. ראש ממשלתנו הלך ליהודה הלוי, שזה קצת מצחיק לקרוא למי שכתב את 'לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב' מזרחי. אם אני מסתכל על הספרייה שלי אני רואה את ספריהם של צ'רניחובסקי, אלתרמן, גולדברג ורחל, ולא של משוררים מזרחיים. כפי הנראה כדי להבין בדיוק מדוע, צריך להגיע לגראמשי ולמושג 'הגמוניה', אבל זה ייקח את הפוסט הזה לעומקים תיאורטיים בל ייאמנו, ויגרש את אחרוני קוראיו. נשאיר את השאלה הזו בצד. אפשר לחשוב על כמה שמות. סתם זורק שם - דוד בוזגלו. מי שרוצה לדעת למה מוזמן לקרוא את המאמר הזה, על היחסים המעניינים בין בוזגלו, חיים חפר וסלים הדדי.  את המוזיקה של הדדי אני שומע לפעמים. את המילים איני מבין, הסגנון המזרחי קשה לי לשמיעה, ובכל אופן זו מוזיקה גדולה, והקשר בינו לבין הפופולריזטור הגדול של סוג המוזיקה הזה, וממשיך דרכו זוהר ארגוב, שאותו אני אוהב מאוד, הוא מאוד גלוי.

אבל כאן עולה שאלה אחרת. למה לא ערבי? להם לא מגיע? בניכור ובאפלייה הם לוקחים את המזרחיים בהליכה. מזרחי יכול באיזה מקום להזדהות עם טשרינחובסקי, אלתרמן, גולדברג ורחל (להלן: טאג"ר), כי הם 'יהודים' וכי הוא הקריא בטקס יום הזכרון את 'מגש הכסף' ואת 'ראי אדמה כי היינו בזבזנים עד מאוד', ובטיול השנתי שר את 'שם הרי גולן'. הוא מזדהה גם עם סמלים אחרים של המדינה שאינם אשכנזיים בעליל (אלא אם כן תפנו אותי לאיזה מאמר של פמיניסטית מזרחית זועמת על זה שהמנורה היא סמל פאלי אשכנזוצנטרי, ושצריך להחליף אותה במשהו יותר פמיניסטי מזרחי). לערבי אין אפילו את זה. ערבי על שטר יכול להיות דבר גדול. לקירוב לבבות, לאמירה פשוטה - אתם אזרחים כמונו, ואנחנו אוהבים אתכם ומכבדים אתכם.

וכאן יש דווקא כמה שמות בולטים, ברמה של טאג"ר לפחות. הנה, זוכה פרס ישראל, איש רוח משכמו ומעלה, אמיל חביבי. יש עוד, עוד הרבה. לא נלך למחמוד דרוויש כי היום שבו הוא יופיע על שטר של מדינת ישראל יהיה יום מאוד מוזר בקריירה של דרוויש ובהיסטוריה של מדינת ישראל. אז יש גם מישל חדאד, ובטח עוד כמה שמות. אבל חביבי הוא הבחירה הטבעית. הוא אולי היה יותר סופר ממשורר, אבל ייסד גם כתב עת לשירה. אתם יודעים מה? צריך משורר? נלך על תאופיק זיאד. שירה גדולה, לכל הדעות. חבר כנסת במשך שנים. מת מוות טראגי. לא בנוי על שטר? 

זה לא יקרה. זה לא יקרה כי בממשלה יושבים שונאי ערבים בית"ריסטים מהסוג שעשו את המוות לשחקנים הצ'צ'נים בביתר ירושלים (באמת הייתי רוצה לראות איך רוכשים בשטרות האלה פירות וירקות במחנה יהודה. יש לך עודף מחביבי? אם תביא לי זיאד אולי יהיה לי.) וגם מישהו ששואל את עצמו כל הזמן 'מה זה ישראלי' והתשובה שהוא נותן - מה שאני רואה כשאני מסתכל בראי (כמובן גבר, אשכנזי, מהעשירון העליון), וכל השאר לא. אבל אפשר לחלום.

נסיים עם קטע מדהים של אמאל (התינשאי לי?) מורקוס, למילים של תאופיק זיאד. זה שיר מאוד פשוט נגד מלחמות ובעד אהבה. את מי שכתב את זה צריך להנציח על שטר. לעת עתה נסתפק ברחוב בשפרעם ובנצרת. כמובן שבמדינה הדאהריסטית הוא יהיה על שטר של 500 בישליק. עד אז תהנו מהשיר. יום ל"ג בעומר שני נפלא לכולם!

לא הייתי כאן כבר שבוע, ובינתיים קרה המון. הייתה את ההפגנה בעפולה שהייתה מה זה מאממת וגם פגשתי אישית את שירי מיימון ודפניליף. ואחרי כן הייתי באיזה בר מצווה בירושלים ונקלעתי להופעה של יעקב שוואקי וביקשתי את נפשי למות, וכל מיני כאלה. אז חשבתי שאחרי כל המחאות עדיף לכתוב כאן משהו אישי, וגם כתבתי משהו מאוד משתפך בט"ו באב על כמה שאני אוהב את ש', אבל אז חשבתי שהיא תהרוג אותי ולא פירסמתי. טוב, נכתוב על מרגול, ויש דווקא מה לכתוב.

בואו נוריד את טענות הקש מהשולחן. זכותה הדמוקרטית היא להגיד מה שהיא רק רוצה על המחאה. שמעתי אותה בגלי צה"ל בשידור ישיר, ולא נפלתי מהכיסא. המחאה חזקה מספיק כדי לעמוד בדבר הזה. אין לי בעייה כאן עם מרגול. עוד משהו קטן - מי שקורא את הבלוג הזה יודע, אני אוהב מוזיקה מזרחית. לא את הפרץ והפרץ שיש היום, אלא את הגדולים מפעם, זוהר, ודקלון, וניסים סרוסי. הם מתנגנים אצלי בדיסקים, ומי שמטלפן אלי לסלולרי האישי יודע למה לצפות בשיר בהמתנה. משכל זה נאמר...

בואו גם נאמר שבמה שקשור לסחיטה באיומים, אני משאיר את העבודה לרשויות. כל אדם הוא חף מפשע עד שהוכחה אשמתו, ולמרות שהוארך מעצרה בתשעה ימים, מה שמראה על תשתית רצינית של ראיות לכאורה, לא ניתן להגיד מילה אחת על הקשרים של מרגול עם העולם התחתון. היא חפה מפשע עד שבית משפט יגיד אחרת. נקודה.

הבעייה שלי היא עם מה שנחשף, ואיש לא הכחיש, שהיא קשורה בקשרים כספיים לניהולם של עומר אדם ולירון רמתי. שי גולדן כתב שהחשד הוא שמרגול קידמה מתמודדים כאלה או אחרים אם בשלב הליהוק ואם בשלב התחרות מתוך ידיעה או הסכמה מוקדמת שתייצג אותם בעתיד ותגבה מהם תמלוגים. כאן הדבר מדבר בעדו. שפטת את עומר אדם, הוא בירווז אותך, אל תגזרי קופון. לדעתך לירון רמתי הוא מלך מלכי המלכים, אל תעמדי ליד הקופה הרושמת. זה מאוד פשוט. גם אם הכל באמת תמים ומקרי זה לא מריח טוב.

למה זה מפריע לי? אז ככה - אני אוהב מאוד את 'כוכב נולד'. אני קונה את הסיפור. את הסיפור סיפר לי המרצה שלי לתקשורת, ד"ר דוד לוין, בכמה מלים. המתמודד מגיע מהפריפריה - המנטלית או הגיאוגרפית. הוא חוזר בשאלה או בתשובה, רוסי או אתיופי, או סתם מעוך. הוא עובר איזה תהליך של הזדככות וכור היתוך שבמסגרתו הוא חווה את הישראליות. אם הוא רוסי הוא ישיר שיר מזרחי. אם הוא מזרחי הוא ישיר שירי משוררים. בסופו של דבר הוא מגיע 'מטוהר' מזהותו הקודמת אל הגמר, ושם הוא ישלב את מה שהוא 'מביא' איתו מהפריפריה עם לב הישראליות. יהודה סעדו ישיר את שלמה ארצי, חגית יאסו את גלי עטרי, ודיאנה גולבי את ריטה. דווקא בשנה שהוא לימד אותי את זה התסריט הזה קצת גמגם, עם רוני דלומי, שהיא סתם בחורה מתוקה מלב הישראליות הבורגנית והמיין סטרימית, אבל בדרך כלל זה עובד. אז אני נורא מתמוסס וכמו יאיר ניצני בכיתי כששמעתי את האודישן של חגית יאסו (בגמר כבר בכיתי מרוב שיעמום, כי התהליך שהיא עברה הפך אותה לבלתי נסבלת ואת השירים לבלתי נגמרים) ושלחתי SMSים במידה, ובסך הכל הייתי ילד טוב קשת וראיתי גם את כל הפירסומות.

אני יודע שזה לא כך, ושזו ההפקה הכי צינית במדינה, וגם קראתי מאמר מאמם של בחור חכם בשם גבי פרנק שנותן ניתוח בורדזיאני  (נכון מילה סבבית? שמעתי אותה מג' ל' המנחה בתזה שלי ומייד אימצתי. הכוונה היא לניתוח לפי תורתו של בורדייה) מ א מ ם לכוכב נולד, ומי שרוצה באמת ללמוד את העניין לעומק שיעזוב את הפוסט הזה ויקרא את פרנק, עכשיו. אבל אני אוהב את האשליה. פעם בכמה שנים אני קונה כרטיס לוטו. אני יודע שאני לא אזכה. אבל אני מסתובב שבוע עם הכרטיס בכיס וקונה כל מה שאני רואה. אני נהנה מהאשליה. כך זה גם עם כוכב נולד. אני חושב שכל ההשקעה שלי באסמסים כל השנים לא הגיעה למחיר של כרטיס אחד, למרות שהאסמסים הולכים לאנשים הרעים בחברות הסלולר והכסף של הלוטו הולך למשכורת של אראלה ממפעל הפיס שהיא עובדת מדינה והאיש השמן וכל הדברים הטובים.

אז אני די ציני וסקפטי בקשר לכל מה שקשור שם ב-SMSים. כי למשל, כשבמקום לבקש לשלוח SMS אחד לתכנית, בעד מי שאתה רוצה שיישאר, התחילו לפצל את המתמודדים לארבע קבוצות וכל קבוצה מקבלת SMS, ואחרי כן צריך להצביע בשביל מי שהפסיד בסיבוב הראשון, אבל אתה לא רוצה שיודח בסיבוב השני, מה שמביא לדרישה לחמישה אסמסים לתכנית, אז הטריק המכוער מאחורי זה די גלוי לעין. אבל זה לא הורס את הסיפור הבסיסי. וזה נסבל, ואף אחד לא מכריח אותי להצביע.

אז בקיצור, מה שקרה עם מרגול החליף לי את הסיפור בסיפור אחר, שיש אנשים צינים שמנצלים את התמימות שלי, ומקדמים זמרים בשביל לעשות בוכטה. ואיך לומר, הרמיזות על קשרים בעולם התחתון לא כל כך עושות לי טוב, וכך גם העובדה שהזמר המזרחי לא ידוע כענף שממש מקפיד על דיווח אמת לרשויות המס - למרות שזו ממש הכללה, וכמובן שאי אפשר להגיד את זה באופן ספציפי על מי מהמעורבים. 

אז ניצלו את התמימות שלי, וזה נורא מעצבן אותי. ואני לא אוכל כבר להנות מהתכנית, וזה הכל באשמתך, מרגול. כי כשאת תאמרי לאיזה זייפן בן 16 באודישנים "התעוונתי עליך. אתה אדיר. עשית לי חעוונטיזות בכל הגוף" אז אני אחשוד שהכוונה היא שאת רומזת לאיזה אמרגן מאחורי הקלעים "בוא תחתום כאן, כאן וכאן, ותראה איזה יופי יהיה לשנינו". אז באמת יכול להיות שעם עומר אדם ועם לירון רמתי זה לא כך (וחשוב להדגיש שכנראה הם לא ידעו על המעורבות שלה). ויכול להיות שזה לגמרי במקרה. אבל אם אתם רוצים לשמור את הסיפור היפה והתמים אז אסור שזה יקרה. גם במקרה.

אז מה היה לנו כאן? חזירות ישראלית טיפוסית. מה שרואה את הכסף בכל מקום. אובדן התמימות. קפיטליזם חולני. כל הדברים שהמוחים מפגינים נגדם ברוטשילד. ובאמת הריאליטי הישראלי והשעשועונים הישראליים עברו דרך ארוכה מימי 'מקבילית המוחות' בה היה הפרס 'תלושים לקניית ספרים' (ולמיטב זכרוני גם בלי לציין את הרשת בה יירכשו הספרים), עד היום. זה כבר לא סוד שהגיבור האמיתי בתכניות כמו 'לעוף על המיליון' או 'אל תפיל את המיליון' הוא הכסף. הוא עומד במרכז. המתמודדים צריכים לעשות מעט מאוד או כלום במקרה הקיצוני. הם עצמם גיבורי משנה בעלילה. הם צריכים לבצע משימה אווילית, או להפגין ידע כללי בסיסי (לרוב ברמה של ניחוש מושכל) אבל הם סטטיסטים. מי שהם ומה שהם עושים הוא מדיום לקידום והצגת הגיבור האמיתי, שטרות כסף המוצגים בקידמת הבמה. זו בדיוק התרבות שהמוחים יוצאים נגדה. ולכן אברי גלעד, אתמול ב"אחד נגד מאה" נראה כל כך מקומם כשניסה להכניס פנימה את עניין המחאה. חבר'ה - זה עובד רק בגלל ההתנייה הזו שרואה בכסף את חזות הכל. אנחנו רוצים דברים אחרים. העם דורש צדק חברתי.

אז עכשיו גם כוכב נולד שם. המנגנון הערום שמאחורי הדברים נחשף. ערימות הכסף האדירות שנמצאו שם מאחורי הקלעים נחשפו לציבור. גם אם מרגול לא יצרה קשר עם העולם התחתון. גם אם הניהול שלה ושל עומר אדם זה הדבר הכי תמים והכי מתבקש והכי טוב מבחינה מקצועית, זה לא יהיה עוד כמו שהיה.

ועוד מילה אחת. באותו קורס של דוד לוין (קורס חובה! כולם לעזוב את הפוסט הזה ולהירשם)  לימדו אותנו מאמר מרתק - שאלוהים יעזור לי אבל אני לא זוכר מי כתב ואיפה ואין לי כוח לחפש - אבל אם למישהו זה יהיה מאוד דחוף אני אוכל לאתר - איך ה"סטאר אקדמי" שהוא הכוכב נולד של הערבים, קידם דפוסים דמוקרטיים במדינות ערב, והחדיר את הדפוס הדמוקרטי שהכרעות צריכות להתקבל בהכרעת רוב. אז באמת זה יופי, ואני ממש שמח. אבל אצלנו זה עשה בדיוק את ההיפך. 

אצלנו היה סוג של דמוקרטיה. אז היינו בנקודה טובה יותר מאחינו הערבים. והרעיון בדמוקרטיה, חברים, הוא לא זה שיש הצבעה ומי שמקבל יותר קולות עושה מה שהוא רוצה. יש כל מיני זכויות ובלמים ואיזונים וכאלה, וגם מין רעיון כזה של 'עריצות הרוב' שאומר שהרוב לא יכול לעשות מה שהוא רוצה למיעוט. הצבעות SMS כמו כוכב נולד די שוחקות את הרעיון הזה, והתוצאה היא למשל חקיקה גזענית, שאומרת שאם יש לי רוב, אני יכול למשל להגיד לך מה לעשות ומה להגיד, וזה אשקרה לא נכון ולא דמוקרטי. על זה אפשר וצריך להרחיב, ואם אלוהים ירצה והתזה תתקבל בברכה ויהיה גם דוקטורט, אז זה ממש נושא נחמד.

ועוד רעיון ממש מאמם לעורכי הדין שבינינו - אם יסתבר שאכן הייתה הטיה של הצבעות, ושנעשו כל מיני דברים כדי לקדם מתמודד זה ולא מתמודד אחר, אז תביעה ייצוגית של כל מי ששלח SMS בעונות המוטות היא משהו שדי מדגדג בקצות האצבעות - לא? אפשר להרוויח מזה בוכטה של כסף. אפילו יותר ממה שאפשר להרוויח מהייצוג של עומר אדם. 

ואסיים במשהו שונה. חבר שלי ארנון הרשקוביץ שאני מפנה לבלוג שלו "אבא יש רק אחד" בצד ימין, כתב על השיר המופלא הזה, של זמרת שעד עכשיו לא שמעתי עליה, שנקראת רות דולורס-וייס. אז ככה, היא לא הייתה בכוכב נולד. היא לא מילאה את קיסריה, ספק אם היא מילאה בחיים שלה פאב, אבל היא הדבר הכי מופלא ששמעתי כבר הרבה זמן, ואני מאוהב, פשוט כך.

הוועדה המייעצת של בנק ישראל החליטה לעטר את השטרות החדשים בתמונותיהם של משוררים. למען האמת איני יודע מהו שצריך לעטר את שטרות הכסף. האם ראויים הפוליטיקאים לכך, ומדוע דווקא סופרים ומשוררים, ואולי ראוי לשים את נופי ארצנו, או סתם את דיוקנו של סמי עופר. כסף, לא? אז במקום אלתרמן וטשרניחובסקי, או בן צבי ומשה שרת, נשים כבר את דיוקנם של סמי עופר, נוחי דנקנר ושרי אריסון. יש בזה אמירה נועזת. השבוע התפרסמה רשימת מאה העשירים בעולם של פורבס, ושישה עשר שמות מתוכה הם ישראלים. לאחר שבדקתי היטב ושמי אינו נמצא שם אני יכול לומר מה פרט המידע הזה אומר - משק ריכוזי, הנמצא בשליטת קומץ משפחות, ובו פערים מהגדולים בעולם. רגע, לא? שמינית מהעשירים בעולם הם משלנו. האם הכלכלה שלנו היא השמינית בגודלה? כנראה שלא. כנראה שאנחנו נותנים לחבר'ה האלה למצוץ את לשדנו בצורה יעילה יותר. אז כבר עדיף לשים אותם על השטרות. ממילא הכל הולך אליהם. אמנם פורים קרב, אבל בואו נוריד את המסיכות. אלה אנחנו ואלו ערכינו! הקץ למוסר המיושן, לצביעות ולהתחסדות. אגב, איך שאני מכיר את סמי עופר, הוא לא יגיד לא. כאילו להופיע על כסף שם את מוזיאון תל אביב בכיס הקטן. אפשר לנסות. כמובן שאפשר גם להתנות את זה בתרומה קטנה. אני מוכן לתווך ולגזור קופון של 10%.

אבל די לדמגוגיה. בואו נשמח! יש לנו את רחל, אלתרמן, לאה גולדברג וטשרניחובסקי. את לאה גולדברג ורחל אני נורא אוהב. את לאה גולדברג בתור סופרת ילדים, מ"הכלב פלוטו" ועד "הילדים מרחוב ארנון". לא קמה לנו כמותה. וגם רחל. אין כמוה. הן שתיהן דמויות מאוד טראגיות בחייהן הפרטיים, וכל פעם שאני שומע את צילה דגן שרה "ולא היה בינינו אלא זוהר", וזה קורה לי הרבה, אני נורא חש סימפטיה לאותה אישה שלאסונה חיצוניות לא מושכת הסתירה כנראה יופי פנימי אדיר. טוב, את רחל שרה בדרך כלל אחינועם ניני שאני לא סובל, אבל גם לה מגיע, בואו נפרגן.

אלתרמן, טוב, נסלח לו את "המניפסט של ארץ ישראל השלמה". גדול משוררינו ללא ספק. אתוודה - אני רק קורא את השורות "הנה הזגוגית - שמה צלול משמותינו; ומי בקיפאון הרהורה יעבור?" וכבר עוברת בי חלחלה בכל הגוף. אבל התכנסנו כאן לדון בטשרניחובסקי.

מערכת החינוך הממלכתית של מדינת ישראל עשתה כל שביכולתה כדי להמאיס עלי את שאול טשרניחובסקי, כשם שעשתה זאת לגבי עגנון, המינגווי, ושאר גדולי הספרות והשירה. בכיתה ח' או ט' הכריחו אותנו ללמוד את האידיליה "לביבות" ומאז איני סובל לביבות, וגם לטשרניחובסקי לא הגעתי אלא באיחור רב. "לביבות" מספר בצורה מאוד ארוכה איזה סיפור על גיטל ורייזל, זו מלבבת לביבות, וזו נכדתה, בעיירה היהודית. העיירה היהודית הזו שהלעיטו בה אותנו כל התיכון, עם הלביבות של טשרניחובסקי, השלולית הגנוזה של הזז, הזוועות של דבורה בארון, כל מיני דברים איומים של ביאליק וכאלה. הרלבנטיות של זה לחיים שלי אז או מאז הייתה מאוד נמוכה, זה שיעמם אותי אז, ונראה לי מעצבן ודוחה, וגם היום, אפעס, זה לא כוס התה שלי.

סיווגתי אותו ביני לבין עצמי כמצורע שלאחר בחינות הבגרות יושלך אל השלולית הגנוזה הגדולה של הדברים שאני לא צריך להתענות בהם יותר, משהו שכותב על העיירה היהודית ועל בת הרב. רק כבוגר הגעתי אליו שוב ואיזו תגלית. שירי האהבה שלו מדברים אלי כל כך - "ויהי מקץ הימים וייוואש מה' ולא האמין באליל - ויברכוהו השמים, ויפגע באילאיל וישר את שיריו לאילאיל". התאהבתי בשם אילאיל מהרגע הראשון. לבתי, שהבלוג הזה קרוי על שמה (הבלונדיני שעובר אינדוקטרינציה למעלה הוא בני. בתי גדולה יותר והבלוג הוא על שמה) רציתי לקרוא בכמה וכמה שמות. "מעדנה" על שם תכשיט עברי עתיק שנמצא במוזיאון ישראל שעליו חרוט "למעדנה בת המלך", "מרווה" סתם כי זה נראה לי שם יפה. "ענת" האלה הכנענית (ש' אמרה לי שיהיו לה בכיתה חמש ענתות וצריך שם מקורי. אין אף ענת במחזור שלה או בין 561 החברים בפייסבוק. אלמוגים, לעומת זאת, יש בכמות מסחרית), או "גוקדרה", לזכר אותו עיקול בכביש בין דיר סיריאן לטייבה. לצערי התוודיתי על רצונות אלו בפני ש', עוד בטרם נישאנו, והיא העמידה כתנאי לנישואינו שהיא תבחר את שמה של הבת הראשונה. אז ברשימה המצומצמת והתיאורטית הזאת, "אילאיל" כיכבה במקום של כבוד. לא נורא, קראתי לגיבורת "השלישית בשורה השנייה" בשם הזה, והספר הלך לא רע.

אבל השיר הכי אהוב עלי של טשרניחובסקי הוא "אל מול פסל אפולו". שמסביר איך הוא מתפעל מפסל אפולו היפה והיווני והצעיר, ואז הוא נותן את היציאה של החיים שלו, וזה הולך בערך כך -

"...אכרע לכל שכיות החמדה ששדדו /

פגרי אנשים ורקב זרע אדם /

מורדי החיים, מיד צורי שדי /

אל אלהי מדברות הפלי /

אל אלהי כובשי כנען בסופה -

ויאסרוהו ברצועות של תפילין..."

כן, כבר עשרות שנים לפני יונה וולך נעשה בתפילין שימוש פואטי. בקיצור - הבחור כנעני! איזה יופי! שונא את כל הדתיים והממסד וכאלה. מקום שישי לא ריאלי ברשימת מרצ לפחות. והוא הולך להיות על שטר!

כן. אני די בטוח שזה לא יהיה איכפת להם. הרי זה השטר שישמש כשלמונים לכל תועבה קואליציונית של ליבני "בשם השלום" בכנסת הבאה (או חלילה של ביבי "בשם הביטחון"). הכסף הזה ילך לאנשי המפלגה של דרעי - הוא עצמו לא יילך להתבזות בבג"צ, ולא יבקש להיות שר. וזה גם יעזור לליבני החסודה הלבנה והתמימה להחזיק אותו בקואליציה. יהיו לו שלושה ארבעה שרים מהמפלגה שלו, והחבר'ה האלה יודעים בדיוק כמו הבוס איך לקבל את הכסף ומה לעשות איתו - ולכל הדברים הניפלאים והנחמדים שהם יבקשו עבורם כסף. אז בשבילם זה לא משנה מי על השטר, אם זה טשרניחובסקי, אלתרמן, או גיספן (עוד רעיון לשטר! אני שופע רעיונות). ולמען האמת אני די בספק אם מישהו מהם אי פעם פתח דף של טשרניחובסקי כי דווקא במקום הכי קרוב לעיירה היהודית, בחינוך החרדי, לא מלמדים על העיירה היהודית, ושמעם של רייזל ולביבותיה וסבתה גיטל לא הגיע עד אליהם. מוזר, לא? אז לפחות שיהיה לנו את הסיפוק לדעת מה האדם שמופיע על השטר היה ודאי חושב על מה שנעשה באותו השטר. אירוניה של לוזרים, אתם יודעים. שמחת עניים.

אסיים במשהו יפה של לאה גולדברג שאני בטוח שלא כולם מכירים, עם צילה דגן שאני מאוד אוהב, ואולי גם כדאי שתהיה על שטר? מה יש בפוליטיקאים שאין בזמרים? אז תהנו. אותי השיר הזה מצמרר כל פעם מחדש. גם עכשיו. ביי!