הבלוג של אבו אלמוג

עם שאול מופז נתקלתי לראשונה ב-1985. למעשה לא איתו. עד כמה שאני זוכר לא נפגשתי איתו באופן אישי מעולם. אבל נתקלתי ב'מופזית' שזה מין צ'ופצ'יק כזה מצ'וקמק מפלסטיק שמופז המציא שאפשר היה לשים בו את המחסנית של הגלילון ולשים על הרצועה של הנשק. הדבר הזה נחשב אצלנו, התותחנים, למשהו מאוד משפיל, ואפילו ששוטרים צבאיים אכפו את הגזרה, אני יכול להתגאות שבשלוש שנות שירות סדיר זה לא עלה על הרצועה המדוגמת של הנשק שלי - מה זה מדוגמת, החברה שלי הייתה ע. קת"ח. אבל זה סתם שוויץ. אני זוכר שחשבתי שמי שהמציא את הדבר הזה, וממש פיתח ויישם את זה ובטח השקיע מליונים בלייצר ולהפיץ את זה הוא מטומטם אמיתי, ואיך להגיד, מאז לא ממש התבדיתי.

היתקלות מס' 2 שלי עם שאול מופז הייתה ב"חומת מגן". אחרי כמה ימים שהיינו זרוקים בענתות בהאנגר ענקי, יצאנו לקרב, וכמו יחממניקים אמיתיים די התמקמנו והתדגמנו (אני כל הזמן במקומות מדוגמים ואני שיא הדיגום, שמתם לב?) באיזה מקום שלא נסגיר את שמו אבל זה היה בבית מגורים שהיה בבנייה. אז זה היה מקום שדיגום ממש לא מילה שמתארת אותו. אולי לוקשורי. משהו שקשה לתאר. זה היה בבניין לדוגמה, והקבלן היה מאוד פטריוט. אז הייתה לנו מקלחת והיה לנו מטבח, ובכלל היו לנו תנאים שפייר הייתי הולך עוד פעם למלחמה אם הייתי יודע שיהיו לנו את התנאים האלה. מה שממש מאמם הוא שהבנייה של הבניין לדוגמה לא הושלמה, אז אנחנו עשינו מה שעשינו, ובצד השני עשו מה שעשו, וכל הזמן הזהירו אותנו מצלפים, והיינו עושים פתיחות ציר לשירותים וכאלה, אבל נון סטופ הייתה שם חבורה של פועלים זרים רומנים שהסתובבה ובנתה את הבניין. עכשיו כשאני חושב על זה זה נס שאף פועל שם לא נהרג, כי היו שם כמה חבר'ה מאוד עצבנים ולחוצי הדק, לפחות בימים הראשונים. פעם אחת אפילו הגיע אלכס ליבק לצלם שם בסביבה, והטבח שלנו - שימו לב, צוות עם טבח אורגני! - כמעט הרג אותו. אבל זו סתם העלאת זכרונות של אדם זקן וחסר תועלת. לענייננו. חלק מהדיגום המדוגם שדוגמה העמדה המדוגמת שלנו היה שהיה לנו ממש חדר טלוויזיה ובו טלוויזיה. ובאחד הימים ראו שם את מופז לוחש לאריק שרון שצריך להיכנס למוקטעה ברמאללה ולהוציא משם את ערפאת. אז טוב. יש כאן שני תסריטים. או שהוא ממש אידיוט ולא מבין שאם הוא נמצא במסיבת עיתונאים ולידו תשע מאות מקרופונים, מהסוג הגדול הזה עם הפרווה, עד כמה שאני זוכר (למה מיקרופון צריך פרווה מישהו יכול להסביר? מה קר לו בחורף?) או שהוא ממש רוצה שיידעו שהוא רוצה להיכנס באם אמא של ערפאת, ומישהו פוליטי עוצר אותו. ואז אני נטיתי לאמץ את ההשערה השנייה, למרות שהיום אני לא סגור על זה, ואם עד אז הרגשתי שאני עזבתי את הכול ובמקום להמצא בביתי עם אשתי וילדי אני נמצא בעמדה הזו, שתהא מדוגמת עד כמה שתהא היא לא ממש תחליף, אז בקיצור שעשיתי את כל זה בשביל שלא יהרגו עוד יהודים בפסח, אז אחרי ששמעתי את מופז הרגשתי שאני ממש נלחם כדי שהוא ימצא חן בעיני מרכז הליכוד, ופייר, זה לא ממש עשה לי מוטיבציה.

אז לא ניכנס כאן לכל היתר, התפקוד שלו כרמטכ"ל וכשר ביטחון בתקופה שסגרו את צה"ל, זרקו את המפתח לים, וסיפרו לנו סיפור נחמד שחיל האוויר יכריע מהאוויר, וכל החרא הזה התפוצץ לנו בפנים במלחמת לבנון השנייה, ולא כמה אני מבסוט ממנו בנושא של הכיבוש וסיכולים ממוקדים וכל זה, וגם לא על הזיגזג הדוחה שעשה מליכוד לקדימה, שיש כמה דרכים לעשות את זה והדרך של מופז הייתה הכי מגעילה וקבעה סטנדרטים חדשים בכל מה שאנחנו לא רוצים לראות מפוליטיקאי.

סך הכל הדגם הזה של גנרל שהופך לפוליטיקאי די מיצה את עצמו, ומופז הוא אחד התוצרים היותר נחותים של זה. אני לא ממש מחזיק מהגנרלים שלנו, ולדעתי מדובר בעדר די בעייתי של אנשים מוגבלים והתוצאות בהתאם פעם אחר פעם. טוב, נורא אהבתי את יה יה רק בגלל שהלך עם חולצה פתוחה כזו עם השערות בחזה ועשה פרצופים וקולות של מאצ'ו כזה שבגיל 18 נורא מושפעים, וגם ישראל זיו נתן לנו פעם שיחת מפקדים אחרי קו בעזה ודיבר עם כל אחד, ושאל שאלות אישיות, ואחרי כן דיבר נורא אינטליגנטי איזה רבע שעה ואני עד היום נורא מחזיק ממנו, אבל כל השאר נראו לי אז והם נראים לי גם כיום אידיוטים גמורים. סך הכל תחשבו על זה שכשקודקוד כזה מגיע לעמדה שלכם אתם רק רוצים לצאת מהעניין בשלום, ושלא יתפוס איזה מסטיק מודבק מתחת למושב של הכיסא תצפיתן וירתק את כל הקו חודשיים או משהו מהסוג הזה. אז זה מראה על דפקט באישיות, ואני לא רוצה פוליטיקאים עם דפקט באישיות, ופייר בקטע של איש צבא הקבע המשמעתן והלא חכם, מופז נראה לי שהמציא את השבלונה שעושים אותם ממנה.

אז לשם מה התכנסנו כאן? סתם לקטר על מופז? מנהיג של מפלגה גוועת שהצליחה להשליך אל הצד את הדבר היחיד שעוד הביא לה קולות, הלווייתן הלבן הגדול ציפי ליבני שמשך את כל בני השבט הלבנבן בחמדמדות שלו, ובמאמיות שלו, ועשה קולות של שמאל, ושידר יושרה והגינות וסבביות ולבנבנות כבר אמרתי? אין מה לשמוח לאיד של הדבר הזה (המפלגה שאחראית למושחתת בממשלות ישראל, ואחת הכושלות שבהן, שלוש וחצי שנים אבודות בדרך אל המדינה הדו לאומית דה פקטו והפצצה האיראנית) . אבל מה שהגניב אותי זה שמופז מתכנן להוביל את המחאה החברתית בקיץ.

איך לא חשבו על זה קודם? איך ב-J14 עצמו, בזמן אמת לא זעקו - מופז! בוא והובל אותנו! רק לך חיכינו! למה במופע של שלמה ארצי הוא לא עלה לשיר "לכל מקום שאתה הולך קח שתי חולצות ודוכיפת"? איך זה שהוא לא נכנס לאוהל עם דפני ליף? איך לא בנו פסל שלו ברוטשילד, ליד הגיליוטינה? איך?

אבל זה לא מצחיק, זה דווקא נחמד.

מדי פעם בבלוג הזה אני כותב על ה-J14, המחאה החברתית בקיץ, והציפיות שיש לי ממנה. אז אם מנסים לפרוט את זה לפרוטות של קואליציה ואופוזיציה ומפלגות באמת אין מה לצפות, וכנראה בתור פוליטיקאים מה שיש לנו יש לנו ומה שאין לנו אין לנו, ולא צפויות הפתעות מרעישות בקטע הזה, ובמילים אחרות לא צעדנו וצעקנו ואיבדנו את הקול והשתוללנו והתרגשנו בשביל עוד כיסא בכנסת ליאיר לפיד או למופז או לכל האחרים שרוצים לתפוס טרמפ. השינוי הוא חשוב יותר ועמוק יותר ולא פרסונלי.

השינוי הוא שבכל המפלגות, חוץ מאלה שמחוייבות אידיאולוגית לקפיטליזם החזירי (זה באופן עקרוני הליכוד עד שיצליח להיפטר מנתניהו במהרה בימינו, והדתיים, כי המחאה מריחה משמאל, ושמאל זה לא טוב להתנחלויות, ומכל תרי"ג מצוות נותרה רק מצוות יישוב ארץ ישראל) פתאום מה שנראה כמו סדרי עולם שלא ניתן לשנות - בורדייה קורא לזה 'דוקסה' (עוד ארבעה ימים למנאייק של הגנת התזה. שישי שבת ראשון שני. מפחיד, לא?) הוא כבר לא מובן מאליו, ולא מושך, ולא צריך. וזה סדר העולם הניאו ליברלי, עם ההפרטה כדת מדינה, עם הפערים החברתיים, עם הקפיטליזם החזירי, עם מכירת המדינה לטייקונים בנזיד עדשים. אז פתאום מסתבר שאפשר בלי זה. וזה שינוי שיחלחל בכל המפלגות, ומפלגה שלא תעלה על הקו הזה, ולא תוכיח בשטח שהיא מחוייבת לו, תיסבול, ואפילו מופז הבין את זה אז כנראה שזה מאוד ברור.

אז אם מסתכלים ספציפית על מופז, אז חוץ מזה שהוא בכה אצל יאיר לפיד שכשהוא היה קטן הוא היה רעב ללחם, אז לא מצאתי ברקורד שלו התבטאות או עשייה יותר מדי בכיוון הזה. ופייר, יש לי הרגשה שאם יבוא אליו איזה טייקון קטן ויציע לו להוביל איזה הפרטונת באיזה נכס לאומי שבתחום אחריותו, אז הוא לא ממש יגיד לא. אבל העובדה שכדי למשוך קולות הוא לא אומר "אני גנרל." אלא "אוביל את המחאה החברתית." גם אם זה מאה אחוז מזוייף ומצחיק על סף ההזוי, העובדה הזו אומרת הרבה.

אז פייר אני מחכה לקיץ, לראות את הקרחת של מופז ליד הבלונד פלטינה (סתם הזיה אווילית. פנטזיה שלא תתגשם. זה והחוטיני הסגול) של דפני ליף והאדום אדום של סתיו שפיר, אבל יש לי הרגשה שתהיה איזה מלחמה עם איראן או משהו אז נראה כבר מה יקרה.

היום, ה-27 במרץ הוא יום העשור לפיגוע במלון פארק.

בשבילי זה לא סתם יום. בכלל, שנת 2012 היא שנת העשור לשלושה אירועים חשובים מאוד, שכל אחד מהם הוא אבן דרך אישית שלי. ועד כמה שחשבתי על ניסוח הפוסט הזה די הרבה זמן, אין לי כל כך מושג איך לכתוב אותו בלי להישמע פומפוזי, לאומני, ורחוק מאוד מהטון הרגיל השמאלני הסבבי והמאמם שלי. ננסה.

בואו נתחיל מהאירועים האחרים. 1982 היא כמובן מלחמת לבנון הראשונה. מהמוצדקות, אבל גם מהמקוממות, מהמכעיסות, טוב, המקוממת, המכעיסה, המזוייפת, הרצחנית לשווא שבמלחמות ישראל. אירוע של רצח לשם רצח, פלישה מזויינת לשם פלישה מזויינת, רמיה, הונאה, פלגנות, ובקיצור - אריק שרון והליכוד במיטבם. באלמנט שלהם. הייתי בן ארבע עשרה וחצי ואני עדיין כועס. אז למה אבן דרך אישית? לא בגלל זה ששירת ולא חזר וזה ששירת וחזר קצת אחרת, זה שהיכרתי וזה ששמעתי עליו, וההוא והשם והזהו, אלא בגלל הזנב המדמם של השהות המיותרת והרצחנית בלבנון במשך 18 שנים לאחר המלחמה, מה שנתן לי אפשרות לכמה וכמה חודשים סבביים בסדיר ובמילואים. אז כשיתקרב היורצייט, יגיעו כמה פוסטים. דרך אגב, הברק - המחובר למצוקות העם. מכר את הבית באקירוב. קנה משהו יותר צנוע בשמונה מיליון ש"ח. כבוד. סוציאליסט אמיתי. מה סוציאליסט? קומוניסט. באחד במאי הבא בכיכר המרכזית בפיונג יאנג יצעדו עם תמונות שלו ושל שלי יחימוביץ' במקום מרקס ואנגלס - החליט לתת "אות מערכה" למשרתים ברצועת הביטחון. גם על זה פוסט בהמשך.

1942 היא הרבה יותר אישית. והרבה יותר כואבת. באוגוסט - אוקטובר 1942 רצחו את יהודי ווהלין. ביניהם המשפחה של אבי. הם היו בשתי עיירות - ורבה ושומסק. התאריך של שומסק זה 18 באוגוסט, וזה גם יום השנה שמציינים במפגש של השומסקאים מדי שנה. הייתי שם פעם או פעמיים. לקרוא לי 'שומסקאי' זה קצת מגוחך, אבל יש קשר, בהחלט. אני מתכנן לציין את יום השנה השבעים באופן מאוד מיוחד, וגם על זה בהמשך. אם ניקח את שומסק, שם הלכו ביום אחד כל הרוגי מלחמת לבנון אצלנו + חמש שש שנים של רצועת הביטחון. מכניס לפרופורציות.

אז חזרנו ל-2002. מה הקשר? בירה נשר. אין קשר. סתם תאריך עגול. 

יצא לי די הרבה לחשוב על החיים שלי בזמן האחרון. מין תקופה כזו, לא משהו. כל אחד עובר כזה. אז חשבתי שעשיתי כך ואחרת והייתי פה והייתי שם, וברוך השם גם ילדים וכאלה, ועד עכשיו הדבר שאני הכי גאה בו זה שכשהגיע הטלפון באותו יום שישי עזבתי הכל ונסעתי עם הצ'ימידן בפורד המקרטעת למחנה ענתות.

אני לא רוצה להפוך את הפוסט הזה לדביק מדי מזכרונות. רק זכרון אחד. בלילה לפני שעזבנו את ענתות בדרך לבית לחם (בונ'ה, זה נשמע כמו משהו ממלכים ב') לא יכולתי לישון. קמתי בארבע וחצי ויניב שהיה לידי קם גם כן. צעדנו איזה שלושה קילומטר כדי למצוא מקלחת, וכוסאמו, מצאנו. היא הייתה של מדריכים או משהו, והיה שלט שאסור להיכנס, ונכנסנו, והתקלחנו איזה חצי שעה. הייתה לנו שיחה נורא מעניינת בדרך. דאגנו לילדים. אני לא זוכר בני כמה היו הילדים של יניב, אם היו לו. אלמוג הייתה בת חמש ופלג בן שנה. ואני זוכר שחשבתי שסבא שלי היה בן 28 במלחמת העצמאות ועזב את הכל והלך להגן על ירושלים, ואמא שלי ושולה היו בערך באותו גילאים של אלמוג ופלג, והוא היה משהו כמו שנה מחוץ לבית. וממש הרגשתי את הנוכחות שלו שם.

לא הייתי שם השמאלן הציני שאני רגיל להיות. תבינו, מאוד כעסתי שהרגו יהודים בפסח. זה ממש לא בסדר, לדעתי. הקטע של להרוג יהודים בליל הסדר הקפיץ גם אותי, ומי שמודע לעומקי השמאלנות שמופגנים בבלוג הזה בדרך כלל מבין שהפעם הם הגזימו.

אז הרגשתי שאני עושה משהו צודק ושאני נלחם על הבית ומגן על הבית, כמו שסבא שלי נלחם על הבית והגן על הבית, ושזה אותו בית ממש. ירושלים. ועשינו מה שעשינו. קצת ירינו וקצת ירו עלינו. לא עלי באופן אישי, אלא מסביב. גם אני לא יריתי. הכי הרבה שעשיתי זה שהייתי חלק מצוות שניסה לכוון צלף שלא פגע כי היינו מזווית שונה והוא לא הצליח להבין את ההסברים ועד שהוא התאפס שם הבנזונה ברח. קורה. 

לא הרגשתי שאני מדכא את העם הפלסטיני או משהו. העם הפלסטיני דיכא אותי, לדעתי. החבורה שהתבצרה שם בכנסייה היו ממש חארות. אני די סגור על זה. כל הקטע של להתבצר במקום קדוש לא עובד עלי. וגם בני ערובה וכאלה לא נחמד לדעתי. 

אז מה היה לנו כאן? יש היום הרבה פחות פיגועים, ואם היה לי חלק בזה אז אני מאוד גאה בזה. אני לא יודע אם זו חומת מגן או גדר ההפרדה (גם כן רעיון לא רע, אם רק לא היו משתמשים בה בשביל לגנוב שטחים כמו אני לא רוצה להגיד מה) אבל זה לא מונף לשום הישג מדיני. הכיבוש עדיין נמשך, ואין שום תהליך שלום. לא היה מאז שנת 2000. לא עם אריק שרון ולא עם אולמרט ובטח לא עם ביבי. ולא יהיה גם בטווח הקרוב. אז כל הדם ששפכנו וששפכו אחרים היה די לשווא. כי כל עוד נמשך הכיבוש, אנחנו לא עשינו כאן כלום. כי כל עוד אין לנו אופק של שלום מתי שהוא בעתיד, ולדעתי כבר אין, אז מה שעשיתי זה רק לחזק את הכיבוש. אני לא רוצה לחזק את הכיבוש. אני רוצה להפסיק אותו. אני רוצה להאמין שכל מי שכמוני, הגיע באותו יום שישי עם המכונית לבסיס, אבל לא זכה לחזור עם המכונית הביתה, מת בשביל משהו אמיתי. בשביל איזה בסיס אמיתי עתידי לחיים שלנו כאן, וזה לא קרה. אז הוא מת בטח בשביל משהו, בשביל שיהיה יותר בטוח, בשביל שלא יהרגו יותר יהודים בסדר פסח, וזה הרבה, אבל זה לא מספיק.

טוב, עד כאן. בקרוב פוסט על "אות רצועת הביטחון". אני בעד, דרך אגב. אני רוצה לפחות אות אחד. לאבא שלי יש גם את מלחמת יום כיפור וגם את מלחמת ששת הימים, אז אני רוצה את רצועת הביטחון. מגיע לי. כשיגיע הזמן לשפוך עוד קצת קיטור על לבנון הראשונה אני אשוב לכאן בסבבה. אני עדיין חושב איך להגיע לנושא של 1942, אבל גם זה יגיע.

וחבר'ה - עוד שישה ימים ההגנה על התזה! זה מגיע. אי אפשר לעצור את זה. בעצם אפשר, כי אני כבר מתחיל להרגיש כל מיני חלושעס, ולדעתי יש לי סטרפטוקוק. אבל אקבע תור לרופא, ואלעיט עצמי באנטיביוטיקה, ואגיע במלוא כוחותי הפיזיים והנפשיים, ואסביר להם בדיוק עד כמה שיטת המילט היא אסון לאומי. והם מאוד יתרשמו ויתנו לי את הציון שמגיע לי. מה יתנו את הציון שמגיע, יתנו לי ישר דוקטורט. הם כבר מוכנים עם הכובע והתעודה. היר ווי קאם.

אז מה, לשעמם אתכם עם התזה עוד פעם (עשרה ימים למנאייק!) או בלשי הפרא? כבר יצא מכל החורים, לא? אבל רונה קינן זה ממש ממש לוהט.

לא ממש כוס התה שלי, מה לעשות. אני בנאדם פשוט. מבחינתי שיר צריך לעסוק ב"איך עזב, הבן זונה" או המקבילה הגברית שלו, ולאחר מכן לבכות קצת על "מני אז כבו עיני כל עולמי חשך עלי" וזהו. זה המנעד הרגשי המאוד מצומצם שלי. מערכות היחסים המורכבות העולות מהשירים שלה עם כל העולם ועם אבא שלה זה גדול עלי. אני מבין שזה מאוד איכותי, אבל אני לא מתחבר לזה. את הריקוד המוזר של הלב אף פעם לא רקדתי. אני לא מבין בזה. סורי. גם ההגשה קצת אנמית לטעמי. אני אוהב זמרות קצת יותר, איך לומר, בוטות. היא מאוד מופנמת ומהורהרת וסינגר סונגרייטר עם גיטרה. לא הולך אצלי. אני רוצה מין נינט כזאת שעולה על הבמה וצורחת "ים של דמעות". לזה אני יכול להתחבר. לבי זועק שובה אלי.

אבל יצאה היום בסדר גמור, רונה. ואם היא קוראת את זה אז הנה כלל אצבע - אם מקור ראשון אומר שאת לא בסדר, אז כנראה שאת בסדר גמור. מקור ראשון דרך אגב עיתון מעולה. המוסף הספרותי שלו שני רק לזה של הארץ. זו הסיבה שהתראיינתי אליו פעם, ולא התחרטתי. יצא אחד הראיונות הכי אינטיליגנטיים שהתראיינתי בימי חיי. אבל עמודי החדשות והדעות משקפים את הימין המתנחלי הקלריקלי, ורונה, אם תשימי לב למה שהם אומרים לא תגיעי רחוק.

למי שלא מבין על מה מדובר אז מדובר על זה שרונה קינן השתתפה בכנס של נשים יהודיות ופלסטיניות בכפר בית אומר, ובאיזה שלב מישהו שם דרש לעמוד דום לזכר השאהידים, ומקור ראשון כתבו שרונה קינן עמדה דום לזכר ההרוגים בעזה מפעולות צה"ל. קינן מכחישה, דרך אגב. אבל נחמיר איתה. בואו נאמר שכל מה שכתוב שם בכתבה ההיא זה אמת.

אני לא זוכר אם זה היה ב'צלב הקרס' של אורי אבנרי, או בספר של קונרד היידן, או אפילו ביואכים פסט, אבל מישהו כתב שהדרך של הנאציזם בהתחלה לסתום את הפה ליריבים פוליטיים בכנסים, זה לשלוח קבוצה של שלושה אנשים קולנים שישירו את ההמנון. הם היו מתחילים לשיר באמצע נאום של יריב פוליטי, והוא, כסוציאל דמוקרט, קומוניסט או יהודי לא היה יכול להראות כמי שהוא פחות פטריוטי, ונאלץ לשאת אף הוא את קולו בשיר. ככה זה. לפעמים אפשר וצריך להיות פחות פטריוט. לפעמים צריך להתעלם ממשהו בשביל להעביר את המסר. אם קינן תחרים כל מפגש שיש בו סכנה שמישהו יגיד משהו שלא מתאים לקו המערכתי של מקור ראשון, או שיש סכנה שתעמוד דום לזכר 'שאהידים' - יהיו אלו אשר יהיו ותכף נגיע לשם - אז היא לא תשתתף בכלל במפגשים. (ההשוואה לנאצים לא מתייחסת חלילה למקור ראשון. המדובר פשוט בסיטואציה דומה. מקור ראשון הוא לא חלק מהסיטואציה הזו. הוא מדווח עליה.)

וחבל, כי המפגשים האלו מאוד חשובים. כי הם זיק של תקווה במציאות חשוכה של שנאה ומלחמה. כי זו הדרך לשמור על אנושיות בתוך ים הרצח והמוות ששני העמים נמצאים בו. אסור ליישר קו לפי הקיצוניים. אסור לתת לפרובוקציות להכתיב את הדרך. איני יודע אם קינן עמדה, אבל לו הייתי שם במקומה הייתי עומד, ולאחר מכן ממשיך הלאה. ואני לא שם במקומה. כי אני עצלן. כי אני פחדן. כי אני לא משקיע. כי יותר נוח לי לשבת באשחר ולכתוב מלהיפגש עם אנשים מבית אומר. אז טוב שיש את רונה. היא עושה את העבודה שלי ועושה אותה טוב וצריך להגיד לה תודה.

ועוד משהו. הדבר האיום שקינן התבקשה לעשות הוא לעמוד דום לזכר "ההרוגים בעזה מפעולות צה"ל". אז הפלסטינים שנהרגו בעימות מתחלקים לכמה סוגים. יש את החארות. המחבלים המתאבדים. פעילי הג'יהאד יורי הקסאמים, ואלו בהחלט לא אנשים שאת זכרם ראוי לכבד. מולם יש את השכנים של סאלח שחאדה ודומיהם. מאות ואלפי חפים מפשע שנהרגו על ידי הצבא המוסרי ביותר בעולם, וצאו וחשבו לולא היינו כה מוסריים כמה עוד היו נהרגים. ויש עוד כמה מאות או אלפים שפשוט נשאו נשק כנגד צבא מזויין וחמוש שהגיע לבית שלהם. אז הצבא הזה הוא הצבא שלי, אבל אני, כחייל, יכול לרכוש כבוד בסיסי למי שלוחם נגדי. עמידת דום לא חייבת להתפרש כתמיכה בסוג אחד של הרוגים - המחבלים המתאבדים, רוצחי משפחות פוגל וחטואל ודומיהם, אלא כהבעת כבוד בסיסי ליריב ולקורבנות במאבק המזויין, משהו שהוא ראוי ואפילו מתבקש. אני לא הייתי כועס עלייך גם אם היית עומדת דום, רונה. צריך להיות עם מוח מאוד מעוות כדי לפרש את זה כתמיכה בטרור.

אז אמרתי כבר שאני לא מת על המוזיקה שלה, אבל אבא שלה זה דבר אחר. היה לי הכבוד לחתום לצידו על ספרים מתי שהוא בשנת 2000 או קצת לפני. הוא כבר היה בשלבים של שקיעה, לא ממש תיקשר עם אף אחד שם. על פי הספר המעולה 'על דעת עצמו' זה היה בשלב שאחרי האלכוהול ולפני הדעיכה המנטלית, אבל אני יכול להעיד שהוא היה מאוד מנותק. אולי פשוט נמאס לו מלחתום על ספרים אחרי חמישים שבועות ספר, ולא בא לו להיות שם. לגיטימי. חשתי כלפיו יראת כבוד עצומה, ועל אף שבשלב מוקדם יותר של הערב רכשתי את 'שושנת יריחו' מבלי לדעת שהוא ישב לצידי ויחתום, לא העזתי אפילו לבקש ממנו חתימה. אז הוא אחראי לכמה מהקטעים הכי יפים של ישראליאנה שיש. "שיר סתיו" הוא מפגש מ א מ ם של הגאוניות שלו עם הגאוניות בהגשה של אריק לביא, והגיטרה המדאימה של קלפטר. טוב. אלמוג קילקלה לי את הרמקולים אז אני רק מנחש שזה זה. אז בבקשה, שיהיה לכולנו וגם לתושבי בית אומר, וגם לקוראי מקור ראשון, שבת שלום.