הבלוג של אבו אלמוג

אחד הקטעים החזקים בספר "1984" שהוא גם אחד הקטעים המצחיקים בו, הוא הדרך בה החליפה המלחמה התמידית בה מצויה "אוקיאניה" בה חי גיבור הספר, את האוייב כנגדו נלחמים, במעבר פתאומי וחד. לתושבי אוקיאניה הנדהמים מסבירה מערכת התעמולה שבוגדים ומרגלים הפיצו את התעמולה השקרית שנלחמנו עד עתה כנגד איסטאסיה. האוייב האמיתי הוא איראסיה. תמיד נלחמנו נגד איראסיה.

קריאה נכונה של הספר יכולה למצוא אנלוגיות לנעשה בברית המועצות לכל תפנית עלילתית, וכך, מעבר חזיתות זה משקף את הדרך בה הסבירה ההנהגה הסובייטית לאזרח מן השורה ב-1939 כי הנאצים והיטלר שהיו עד עתה האוייב האולטימטיבי, הפכו ביום אחד לשילוב של בעל ברית אסטרטגי ודובוני פרווה חמודים. אבל לספר הזה יש חיים משלו, והאנלוגיה הזו, גם אם היא נכונה, היא פרשנות חלקית. רוח הנבואה המקראית שרתה על אורוול כשכתב את הספר, וכך, אורוול היה יכול למצוא השראה לא רעה לכתיבה מהנעשה כיום בישראל.

עד עתה היה האויב הנורא איראן. היום מסתמן אויב חדש, חביב ומוכר, במין רטרו כזה לשנות השבעים, מצרים.

מזה כמה שבועות עמלים לשכנע אותנו שדברים רעים מאוד עתידים לקרות בגבולנו הדרומי, ברמה של הסתערות של גייסות על גבולנו הבלתי מוגן, שמחייבת הערכות מיידית כאילו עכשיו אוקטובר 1973. הם מוסלמים, הם רעים, והם גם ביטלו לנו את ההסכם של הגז. העיתונים הגדולים, במיוחד מעריב, נורא נהנים לשים כותרות ראשיות שעוסקים בזה. זה נושא מאוד סקסי, לדעתי, כי זה מריח ממין אפוקליפסה כזו, שהיא אפילו יותר סקסית מהאיום האיראני. כי פצצת אטום על תל אביב זה דבר שקשה לדמיין (אפילו לדאהריסטים קיצונים), אבל המוני טנקים מצרים על הגבול זה דבר שרבים מאיתנו זוכרים. אבל על זה בהמשך. 

אפרופו אורוול, גורביץ כתב לא רע שהעניין של הגז הוא יותר עניין של יוסי מימן מעניין של הסכם השלום, אבל זה מריח לא טוב, באמת. אז איך שאני רואה את זה המצרים מתנערים משלטון ישן ומאוד רע ומושחת, שאחד מסימני ההיכר שלו הוא הידידות עם ישראל. אז צריך לנער את העניין ולהפגין איזה קרירות, מה גם שישראל, איך להגיד, לא ממש מנסה להיות פופולרית בעולם הערבי, והממשלה הנוכחית שלה בטח נראית שם כמו שממשלה סלאפית בקהיר הייתה נראית כאן. בין זה לבין ביטול הסכם השלום ומלחמה יש מרחק עצום, והמון דברים שצריכים לקרות, והמון טעויות שאנחנו צריכים לעשות, עד שזה יקרה.

"It's the economy - dummy". המוני המצרים יצאו לרחוב לא בגלל שהם שונאים את ישראל, ורוצים להקים רפובליקה איסלמית כי הם נורא מקנאים באיראנים. הוציא אותם לרחוב המצב הכלכלי והחברתי, וחוסר התקווה של הצעיר המצרי. הם לא מתים על ישראל, אבל היא גם לא בראש סדר העדיפויות שלהם. בין לתת כתף קרה לישראל, לבין מלחמה עוברת הכלכלה. אני לא רואה איך הצבא המצרי, המצויד בעיקרו בנשק אמריקאי, והכלכלה המצרית הנשענת על סיוע אמריקאי, מארגנים בתוך פרק הזמן הנראה לעין מתקפה על ישראל בנוסח 73'. נכון, האספסוף שם הסתער לנו על השגרירות, אבל הקומנדו המצרי שם הציל לנו את הנציגים. מה שמסתמן עכשיו במצרים הוא משהו בנוסח תורכיה, משטר בו לצבא יש תפקיד חשוב של שומר הסף המונע הדרדרות למשטר איסלמי נוסח איראן. פסילת המועמדים האיסלמיסטים בבחירות לנשיאות, מרמזת שיש טווח ביטחון שהצבא שומר ויש גבול שאותו הכוחות החדשים שהשתחררו לא יוכלו לחצות. 

כדי להגיע למלחמה עם ישראל צריך שינוי של 180 מעלות במדיניות, וצריך גם פעולות הכנה. במלחמה עצמה ישראל תיהנה מרכבת אווירית אמריקאית, בעוד שהחבר'ה במצרים יתקשו מאוד למצוא חלפים ואספקה שוטפת לכל הציוד האמריקאי שיש להם. אבל זה מדע בדיוני. למצרים יש מספיק בעיות גם בלי שתירה לעצמה ברגל, או בראש, במתקפה על ישראל. יש להם את לוב, למשל, שהידרדרה לאיזה אנרכיה שלא ברור מה קרה שם. שזו דאגה ביטחונית אמיתית של המצרים. יש להם כלכלה לתקן, והם תלויים בסיוע אמריקאי כאוויר לנשימה. 

רגע, אז אלו שיושבים בממשלה אידיוטים גמורים? מה הם לא רואים את מה שאני רואה?

טוב, יש שם את שטייניץ האידיוט, שראה במצרים אוייב גם בימי מובארק היפים והעליזים. אבל זה עניין בינו לבין המורה לחינוך מיוחד שלו. על ברז תקציב הביטחון יושב ברק, המסומן כ'איראניסט' ולהקים גיס בדרום כשצריך כל גרוש למלחמות הנחמדות האחרות שהוא מתכנן לנו, זה לא ממש בסדר העדיפויות שלו.

הסיפור האמיתי, שמאחוריו המאבק בין ה'איראניסטים' וה'מצריסטים', הוא כמובן ליברמן.

הגל העכור הנוכחי התחיל במתקפה של ליברמן, שקדמה בכמה שעות לביטול הסכם הגז, בה הזהיר ליברמן שהסכם השלום עם מצרים יקרוס, וצריכים מייד להקים גיס בדרום. נעזוב את העניין שהוא שר החוץ, ואם הסכם שלום מרכזי קורס אז כאילו התפקיד שלו זה לנסות לפתור את העניין באמצעים דיפלומטיים, ולא לשפוך נפט על המדורה ולרקד מסביבה ריקוד עליז תוך נפנופי ידיים. הוא ודאי קרא את קלאוזביץ שלפיו המלחמה היא המשך הדיפלומטיה באמצעים אחרים. העניין הוא שאני חושד מזה כמה זמן שהאינטרס הישראלי הוא לא מאה אחוז מה שיש לליברמן בראש, וגם למה שחושב האדון ולדימיר פוטין יש חלק בהחלטותיו של שר החוץ שלנו.

אז ככה - רוסיה חברה של איראן. ארצות הברית חברה של מצרים. למה לנו לריב עם איראן כשאפשר לריב עם מצרים? וכך גם להיות נחמדים לרוסיה? ליברמן עלה לישראל ב-1978. כשהשלום עם מצרים היה כבר עובדה מוגמרת. את הקטע של לוחמת שב"ש בסיני, עם אלפי הרוגים, הוא לא ממש חווה, ומבחינתו זה יכול להיות משהו נחמד שכדאי לנסות. כך גם קהל הבוחרים שלו, שרגיל ללוחמה זעירה נגד פלסטינים וחיזבאלונים, שהיא אחד הצ'ופרים של השלום עם מצרים, שאפשר לעזוב את צה"ל מהעיסוק האמיתי, ולהפנות אותו לשטויות וכיבושים בכל מיני מקומות שנלחמים שם נגד גרילה, בהצלחה כזו או אחרת. 

אז זה כואב, וזה לא כיף, ושבועיים בסיני ב-73 עלו לנו כמו עשור של אינתיפאדה שנייה מבחינת הרוגים, או כמו עשר פעמים כל המלחמה המטומטמת והמיותרת בלבנון בין 1985 ל-2000. אבל כל עוד לא חווית את זה בעצמך - זיכרון אישי, הבית בו גרתי ב-73' היה סמוך לבית הקברות הצבאי בעפולה. לאמא שלי, לבד בבית עם שני ילדים במשך חצי שנה, זה  לא היה כיף - אז זה קצת קשה להמחיש.

מצד שני, למלחמה באויבים דמיוניים כמו מצרים ואיראן יש יתרון שאין בה הרוגים, וכל עוד מתעסקים בזה ולא בפלסטינים ובלבנונים, אז זה יותר נחמד כי לא ממש קורה משהו. אבל הסכנה היא כמובן שמישהו כאן או שם ייקח ברצינות את הכותרות במעריב, ונמצא את עצמנו באיזה מלחמה מחורבנת שלא ממש רצינו, וגם לא ממש סגור שנוכל לנצח בה וחבל.

אבל נכון שאנחנו מבינים את הכותרות עכשיו יותר טוב? תיאורית ה'איראניסטים' שעושים מה שטוב לביבי נגד ה'מצריסטים' שגם חושבים על הדוד ולדימיר היא ממש משהו מאיר עיניים, ובשנייה שמבינים אז האסימון נופל ואפשר ממש לפענח את כל הקודים שרצים כאן כבר כמה שבועות. כאן אני חייב לתת קרדיט ראוי לאבו ירון שתמיד יש לו משהו חכם להגיד על ליברמן, ובהזדמנות זו לברכו ליום הולדתו.

אז לסיום נקבל את נטשה אטלס. היא פחות או יותר מצריה, ויש לה אשקרה שירים שתומכים בשלום ואחווה וידידות, ושמעתי אותה גם פעם שרה בעברית עם הטרנס גלובל אנדרגראונד. הקליפ הזה מלווה בכל מיני תמונות של הנשיונל גאוגרפיק, שהן קצת מצרים וקצת המגרב ומפה ומשם צפון אפריקה כזה ובכלל נחמד. מון אמי לה רוז הוא אחד השירים החביבים עלי, וגם על המתנקש הצרפתי ב"המתמחה" אז זה די סבבי. שיהיה לכולנו סוף שבוע רגוע.

כזה דבר עוד לא קרה לי - פעם שנייה בתלביב תוך שבועיים! קולות החבטה העמומים שאתם שומעים זה דאהר מתהפך בקברו.

יש פאנל על ערפדים בסינמטק. זה מתחיל היום - יום שני - 23.4.2012 - ב-21:00. יהיה פאנל שלי ושל ורד טוכטרמן שגנבה לי את פרס גפן ב-2003 ואחרי כן גנבה לי את התואר של 'היחיד שכותב בעברית על ערפדים', ובאיזה מקום בפייסבוק שלה גם טענה שאני לא ממש קיים, ושהיא כתבה גם את הספר שלי, ותנחה נועה מנהיים שבכלל זה בונוס לבלות בחברתה. אחרי כן יהיה סרט שאני לא יכול לערוב לאיכות שלו, אבל זה סינמטק אז מה כבר יכול להיות.

אחרי כן אני מתכוון לעשות דבר מאוד מסוכן ונועז ולבלות את הלילה אצל אח שלי בפתח תקווה, ותאמינו לי שהמצב לא ממש השתנה שם מאז ימי יואל משה סלומון. אז אשאר על הגבעה ואקווה שבין חצות לאור לא יצמחו לי כנפיים של ציפור, או אזניים של חמור, וגם שלא אפגש שם באבי לוזון בסימטה אפלה.

זהו בקיצור.

אם לא הבנתם - בפאנל בסינמטק, נוכחות חובה, ואני מתחיל בלהקריא שמות. וכן, זה יתבטא בציון, וישאלו על זה בבחינה.

יש פוסט קצת ישן של תומר פרסיקו שזכה בימים האחרונים לעדנה. הוא נקרא "אהוב את בת זוגך ואל תירשם ברבנות". למי שלא מכיר, הבלוג של תומר פרסיקו, הוא אחד הבלוגים מרחיבי הדעת העוסקים בדת ורוחניות במובן הנכון והיפה של המילה. לא קיצוניות דתית או אנטי דתית, לא ניו אייג'יזם מאוס, אלא מבט עמוק, רציני ובלתי מתפשר אל הדת באשר היא דת והרוחניות באשר היא רוחניות. הפוסט הזה קצת חלש, לדעתי, ותיכף אני אומר מה שיש לי לומר לגביו, אבל הבלוג עצמו עומד על רמה מאוד מאוד גבוהה, והוא אחד המקומות היותר מעניינים ברשת.

הפוסט בקיצור מונה את כל הבעיות המוכרות עם "להירשם ברבנות", והמסר שלו הוא פחות או יותר - "זו האלטרנטיבה שאני מציע: תתחתנו מתוך מחשבה, מתוך נאמנות למסורת, מתוך העולם הערכי שלכם, מתוך בעלות על יהדותכם, ואל תירשמו ברבנות. אגב, כידועים בציבור אתם ממילא מקבלים את כל הזכויות כחוק, בדקו והיווכחו."

בואו נתחיל מה'אגב'. ידועים בציבור אינם מקבלים את מלוא הזכויות. למשל, החוק הפלילי אינו מגן על ידועים בציבור מביגמיה. וזו הדוגמה הכי פשוטה שאני יכול לחשוב עליה. תאמרו שזה עניין שולי. יש עוד כמה דוגמאות. יציאה מקשר נישואים דורשת בדרך כלל עילה. לבן הזוג החלש מבחינה כלכלית יש איזו אחיזה בבן הזוג החזק. יש איזה הליך רשמי שבסופו של דבר אמור להסדיר את היחסים ביניהם על הצד הטוב, בהתערבות של גורמים חיצוניים כבית הדין, בית משפט, או מגשרים וכיוצא בזה. יציאה מקשר של 'ידועים בציבור' היא בהחלטה חד צדדית של אחד מבני הזוג. זה מתכון בטוח לכך שבן הזוג החלש מבחינה כלכלית יכול למצוא עצמו בכל רגע מחוץ לקשר ובלי זכויות. תחשבו על זה. וזה רק שני דברים קטנים מאוד ששלפתי מהשרוול. אפשר לחפש ולמצוא עוד הרבה.

נמשיך לעיקר. פרסיקו מבין טוב את הבעייה עם נישואים ברבנות. הוא מונה המון המון סיבות שהשורה התחתונה שלהן היא 'צריך להפריד את הדת מהמדינה'. וזה נכון. וזה חשוב. אבל הוא לא מסביר מדוע, כמו שהוא מראה מאוד יפה בפוסט שלו, אם נקודת היציאה מהקשר היא ממילא דרך 'הרבנות', אי הרישום ברבנות יחליש במשהו את הממסד הדתי? למי שלא הבין, שני יהודים שמתחתנים בנישואים אזרחיים בקפריסין, גם הם יצטרכו להתגרש דרך הרבנות, וזאת אם הם רוצים את האופציה להתחתן שוב ברבנות (מי לידי יתקע שזיווגי הבא גם היא קוראת את הבלוג של תומר פרסיקו?) ולגבי האישה, כדי שילדיה מזיווגה השני לא ייחשבו כספק ממזרים וייכנסו לרשימות השחורות של הרבנות. 

כמו שכתבתי בפוסט קודם על רבני צוה"ר. זה לא משנה איך אתה נכנס לקשר. אם זה בטקס רפורמי, טקס אזרחי בקפריסין, טקס שמעביר יאיר לפיד או אברי גלעד, או כמו אחד ממכרי, מחול שבטי אצל לובנגולו מלך זולו. או אפילו עם רב מצוה"ר שמחייך כל החופה, לא לוקח את המעטפה עם המזומן, מגיע בזמן, מדבר עברית של בני אדם, ומקריא פסוקים משיר השירים. בנקודת היציאה יחכה לך דיין אורתודוכסי, עם השולחן ערוך ביד, ותקבל את התכנית המלאה כולל כל הבונוסים. 

מי שמתחתן בדרך כלל לא חושב על נקודת היציאה. אבל זה קורה לעשרות אחוזים מהזוגות בישראל. נקודת היציאה חשובה בדיוק כמו נקודת הכניסה. 

אבל גם זו לא הטעות של פרסיקו, הטעות היא כבר בכותרת של הפוסט - "אהוב את בת זוגך ואל תירשם ברבנות". פרסיקו, שהוא בדרך כלל אדם עם מבט רחב מאוד, פשוט מתעלם מכך שהסדר המילט העות'מאני, המחלק את תושבי מדינת ישראל לעדות דתיות היכולות להינשא רק בינן ובין עצמן, (מי שנמצא במילט - בעדה הדתית - שלי יכול להינשא רק לאחר הנמצא באותו מילט, אך לא למישהו ממילט אחר או למישהו שהוא חסר מילט, כמו שלוש מאות וחמישים אלף עולים מברית המועצות שהם אינם יהודים על פי ההלכה) אינו חל רק על יהודים כי אם גם על ערבים. 

הבעייה אינה עם 'הרבנות' אלא עם החלוקה של תושבי ישראל לעדות דתיות, חלוקה המבחינה, למעשה, בין מי שהוא 'ערבי' (כולל את תשע העדות הנוצריות, מוסלמים ודרוזים) ומי ש'אינו ערבי' (יהודים ו'חסרי דת'). איאן לוסטיק הבחין בהבחנה הזו וכתב את המאמר "ישראל כמדינה לא ערבית" שהוא קריאת חובה, אבל אני סוטה מהעניין.

כל עוד החלוקה הזו נשמרת, נמשיך להירשם ברבנות ולסבול את עונשה. ולהיפך - למרות כל הדברים היפים שכתב תומר פרסיקו, אנחנו עדיין ממשיכים להירשם ברבנות ולסבול את עונשה כדי לשמור על החלוקה הזו.

זו פחות או יותר התזה שלי בשתי מילים. ותקציר מנהלים למי שלא רוצה לקרוא 140 עמוד - הבעייה היא לא עם 'הפרדת הדת מהמדינה'. זו סיסמה יפה. היא לוקחת אותנו לדיכוטומיה הידועה "מדינה יהודית" מול "מדינה דמוקרטית", שזה ויכוח אבוד ומוכרע מראש. הבעייה היא עם משטר ההפרדה האתני, שהוא חיית המחמד הציונית הקטנה שלנו. זה כבר לוקח אותנו לשאלות שעומדות בבסיס של הסכסוך האתני כאן, ואלו שאלות שהרבה יותר קשה להשיב עליהן.