אני הולך במסדרון של הקומה בה אני עובד,סיימתי את העבודה ואני עומד  ללכת הבייתה,ואז יוצאים 2 אנשים

מחדר אחר שבראשם הולכת מרגלית צנעני וכשהיא רואה אותי היא מקרבת אלי אצבע ואומרת יש נגדך תלונה

ואני נדהם,כי למה שתיהיה נגדי תלונה? ואני אומר לה שלא יכול להיות שתיהיה נגדי תלונה כי אני עובד מצויין

והיא מחייכת ואומרת לי סתם סתם,אבל יש ישיבת ועד ואני רוצה לבקש ממך שתיקח את מטפחת הראש שלי ותשים אותה בחדרי,חדר מספר 8

ואני לוקח את המטפחת ראש ולא ברור לי אם גם אני צריך להתייצב לישיבה עם הועד,כי הרי סיימתי את העבודה ואני הולך הבייתה,אבל אני לא שואל אותה אם גם אני כלול בישיבה,והיא אומרת לי לפני שהיא ו2 האחרים פונים ימינה שאשמור על מטפחת הראש שלה היטב,זו מטפחת ראש כחולה עם  כתמים שחורים כאלה ,היא פונה ימינה ואני פונה שמאלה ואני מגיע אחרי כמה צעדים לאחוריו של בנין ואני מנסה למצוא את דרכי למקום ששם אני צריך ללשים את המטפחת הכחולה ,אבל אי אפשר להתקדם,כי אחורי הבניין חסום בסלעים די חלקים ואני לא מצליח להתקדם ואני מבין שאני צריך לחזור על עקבי.

אני מתחיל לחזור נכנס לדלת מטפס במדרגות במחשבה שיש בהמשך יציאה לכביש הראשי אבל אז אני מ וצא את עצמי בקומה שלישית בחזית בנין משופצת עם פיגומי עץ ואני צריך לרדת דרך פיגומי העץ לרחוב הראשי אבל יש שם צינור מים מפוצץ וזה ממטיר מים מעלי לכביש הראשי ונמצאים שם בחור צעיר וגברת מבוגרת שמתווכחים על  טיבו של השיפוץ ועל נחיצותו ואני יורד בפיגומים ביניהם ומשתדל מאוד שהמטפחת הכחולה של מרגלית צנעני לא תרטב וכשאני מ גיע לרחוב אני מבין שאנ י לא ממש יודע איפה אני

נדמה לי שאני ליד  מה שהיה מלון המלכים בירושלים (אין לי מושג אם הוא קיים היום) אני חושב שהרחוב הוא קרן היסוד ואני אומר לעצמי שצנעני לא תבין איפה אני ואיפה המטפחת הכחולה שהיא ביקשה ממני לשמור עליה היטב ואני מחליט לקחת מונית אבל אז אני נזכר שאני בכלל לא יודע לאן אני צריך להגיע וזה חברים נראה לי מקרה מסובך אפילו בשביל חלום של שנת צהריים והחלטתי להתעורר :-)

כמה תובנות: אני זוכר איך בשנה הראשונה או השניה שלי בעבודה ,מישהיא שהייתי מביא לה באופן קבוע דאר התלוננה עלי,היא טענה שמכתבים לא מגיעים לה או נעלמים לה ואני צריך להכניס את המכתבים שלה לתוך התיבה כדי שלא יציצו החוצה

האשה שאני זוכר היטב עד היום את שמה וכתובתה הייתה חולת נפש לא עלינו שמטופלת באופן קבוע בכדורים לאיזון,(זה התברר לי אחכ מפיה עצמה) אני לא ידעתי את זה ודאגתי מאוד בגלל התלונה ,אני זוכר שמנהל המחלקה שלי התקשר אלי הבייתה לשאול אם היה לה באותו יום מכתב ואם הנחתי אותו בתיבה שלה

מהחשש מהתלונה אני זוכר שלקחתי את האוטו וחזרתי לדאר כדי להכחיש בתוקף  את האשמות נגדי,מנהל המחלקה ומנהל הרובע שלי די נדהמו לראות אותי ואמרו שהם צלצלו כדי לנסח  תגובה  לאשה הזאת ולא התכוונו להאשים אותי או משהו,ודאי לא הייתי צריך למהר להגיע

אני חושב שבשנה שנתיים הראשונות לעבודתי חששתי מתלונות שיגרמו לפיטורים,הייתי נשוי די טרי ואב לילדה  ולא רציתי לתת לאף אחד סיבה לפטר אותי,זה בקשר לתלונה

אין לי מושג מה עשתה מרגול במקום העבודה שלי,הסכמתי לקחת את המטפחת הכחולה כי היא ביקשה ואני  אם זה לא מפריע לי אני לא רואה סיבה למה לסרב,חבל שבחלום היא לא הרחיבה על לאן להביא את המטפחת וחבל שטעיתי בדרך,אבל זה גקורה לי שאני מנסה לקצר דרך ובמקום זה אני מאריך אותה ,לפעמים אני חושב על הדרך ורק בגלל שאני מכיר אותה היטב וצפוי להשתעמם ואני מחליט לנסוע בדרך אחרת ובמקום לקצר אני מאריך,זה  משהו שאני מודע לו והוא חזק ממני לעיתים

בלי קשר: היום הגיעו הסימים החדשים,כשנתקין אותם נשלים את המעבר לחברת פלאפון,כשהתעוררתי משנת הצהריים ראיתי שהיו לי 3 שיחות ,כנראה מסלקום,המתקפה על נסיון החזרתנו עומדת להתחיל אבל לא נכנע,לא הפעם

שמתם לב ודאי שאני ממעט לאחרונה לכתוב על פוליטיקה ,בעבר כתבתי בשצף קצף על ענינים פוליטים ומאז מלחמת צוק איתן הפסקתי לגמרי לכתוב בסוגיה ,זה לא שאין לי מה לומר,יש לי והרבה,אבל הכאוס כל כך גדול הטיפשות,הסכלות ,אי הצדק של הממשלה על חוקיה הדרקונים ,אלה שחוקקה כבר ואלה שעדיין לא גרמו  לזה שאין לי חשק אפילו לכתוב מה אני חושב על המצב. אני מרגיש  שמילים לא יעזרו כאן,רק מעשים ואם מעשים אז בקלפי,אני עדיין תמים לחשוב שממשלה רעה מחליפים,ודאי ראש ממשלה שכבר 3 קדנציות נמצא שם

לדעתי אין דבר כזה ראש ממשלה שאין לו מחליף,לכל אחד יש ונתניהו שחוק עייף ימני מידי ומוביל את ישראל לתהומות שמהם נתקשה לצאת אם ימשיך,זוהי לטרת הבשר שלי על ארועי השבוע האחרון

קטמון בשבת באום אל פאחם במשחק בצהריים, אם לא אסע לבקר את הבן החייל בבסיסו בדרום,אולי אסע בשבת למשחק ,אבל יש עוד זמן להחליט

אני סיימתי,תיהיו יטובים