"רואים את הלב" / סמואל בנשטרית. מצרפתית: לי עברון-ועקנין

הספר הזה, המתאר בסה"כ מס' שעות מצומצם בהם מחפש המספר, שרלי בן ה-10, את אמו שנעצרה, משום מה, על ידי המשטרה, כתוב ברהיטות וברגישות ומכיל עולם ומלואו.

קשה לצפות לאבחנות מדויקות, לרגישות ולרהיטות שכזו מנער צעיר, ובכל זאת משכיל סמואל בנשטרית הכותב לשכנע שאכן, זוהי לשונו של נער מבריק וחסר השכלה.

זהו סיפור מכמיר לב, הכתוב בגוף ראשון, על שרלי – בן לאם חד הורית, מהגרת קשת יום המתנהגת באצילות מלכותית, ואח לנרקומן שהיה פעם נער מבריק גם כן.

לכאורה, זהו סיפור ממוקד המתרחש בזמן מוגדר ובמקום מסוים מאוד. אבל האפיונים המקומיים של הפרבר הזה בצרפת יכלו בקלות להתאים למקומות רבים בישראל. ולא רק. כי פרברי העוני, משום מה, נראים דומים בכל מקום.

השילוב בין הבניינים המכוערים שחלקם עלוב ומוזנח ולצידם יש גם כאלה ששומרים על חן ומראית עין של בית. אוסף החנויות שמהוות מרכז מסחרי, שכמו הרבה מרכזים מסחריים מורכב מחנויות  רפאים, שהמוכרים בהן  נראים כאילו גם הם מאחרים את זמנם ושייכים למקום אחר, אולי מאה אחרת...אחרי הכול, כולם הלכו לקניון. 

אבל העוני והסביבה המוזנחת אינם העיקר. המטריד מכל הוא שהילד הזה, שהלב יוצא אליו, יכול להיות כל אחד מילדי הפליטים שאנו רואים עוברים לצידנו מדי יום.

בולטים בצבעם, אבל כ"כ שקופים.

כי שרלי באמת הוא מי שהלב שלו חשוף לחלוטין, אבל למעט מאוד אנשים אכפת מה מתרחש בלב היפהפה הזה.

ואלו שאכפת להם - שקופים כמותו. לא באמת אנשים בעלי אמירה בחברה הרגילה  שהשגרה שלה מורכבת ממרקם חיים אחר... 

כי מי באמת מביע דאגה לגורלו של הילד שמחפש את אמו? זוג הזקנים שאמא שלו מטפלת בהם, החברים לבית הספר ולבניין. והחברים הנרקומנים של אחיו. 

לכל אנשי השוליים הללו יש יכולת מוגבלת לעזור ולסייע לילד שכל כך זקוק לעזרה כרגע.

ולכן, התחושה העיקרית שיצאתי ממנה אחרי שסיימתי לקרוא בספר היפהפה הזה, שגיבורו אכן חודר אל הלב, היא תחושה של מועקה והרהורים נוגים.

תחושה שיש אנשים שלא משנה בעצם מהן האיכויות והכישרונות שגלומים בהם. הם נדונו להיות שקופים וחסרי יכולת לשנות את גורלם, או אפילו לשאתו.

עיקר כוחו של הכותב, בעיני, הוא היכולת להביא את הנוכחים השקופים הללו לאור. ולשעה קלה לגרום לנו לראות להם את הלב . ספר חובה. לדעתי.

מאת זלפה שלמה