האוטובוס תמיד מלא בשעה הזו, אבל הפעם הוא היה צפוף בצורה שקשה להתאר בלי להגרר לדימויים שאינם פוליטיקלי קורקט.
סטודנטים, תלמידים, וסתם עוברי אורח שנקלעו לשם בטעות מילאו את המושבים ואת המעבר. אני עמדתי כשהתיק בין רגלי, ידי האחת מחזיקה בעמוד ככדי לא ליפול. מול עיני היה ראש גדול ומתולתל של סטודנט כלשהו, אך אם הזזתי את ראשי אפשר לי גובהי טווח ראייה מסויים. דומני כי סרדינים היו נחרדים למראה מה שקרה שם.
האוטובוס עצר בתחנה הבאה והמון סטודנטים הסתער על הדלתות. ביניהם הייתה גם אשה מבוגרת אחת, שלמזלה האוטובוס עצר לידה. כשיצא האוטובוס מהתחנה כבר היו נוסעים דבוקים לדלת הקדמית, וסטודנטים שלא הצליחו להכנס נשארו בתחנה לחכות לאוטובוס הבא.
האשה המבוגרת הצליחה איכשהו להגיע למרכז האוטובוס, שם הצפיפות הייתה מעט יותר נסבלת. היא נעמדה ליד המושבים הפונים זה אל זה, שם ישבו ארבעה נערים צעירים - שני בנים ושתי בנות. הבטתי בהם כדי לראות מי יהיה הראשון שיקום, אך לא רק שאיש מהם לא קם, לא היה נראה כאילו המחשבה הזו עוברת בראשם בכלל. מה הם חשבו כשהסתכלו עליה? האם הבינו שקשה לה? הדבר היה די ברור מקצב נשימתה. האם הבינו שביכולתם לעזור לה? האם התביישו לקום? האם חשו בושה על שנשארו לשבת? ואולי פשוט חשבו שזכותם לשבת, בדיוק כמו שזכותה, ולא ראו סיבה לקום לכבודה.
*
שעת צהריים, אני הולך בדרך חזרה מתחנת האוטובוס הביתה. זוג יושב במכונית שחונה במרכז המסחרי. האשה פותחת את הדלת, משליכה חתיכת נייר אל הרחוב, ונוסעת. מה עבר לה בראש? האם חשבה שהיא עושה משהו שהוא לא בסדר? האם התביישה במעשה שעשתה? האם היא מלמדת את ילדיה שזה בסדר?
*
צהרי יום שישי, ריח של בישולים לשבת ממלא את השכונה. אני יוצא בריצה מהבית להספיק לקנות משהו בסופר לפני שהוא נסגר. אנשים יושבים על הספסל ברחוב, ולידם אשה עם בתה. רגלה של הבת מגובסת ועטופה בשקית ניילון והיא שעונה אל האם. יחד הן יורדות אט אט במדרגות מהרחוב אל הבניין. אני מתלבט אם לגשת אליהן. תמיד לא נעים לגשת לאדם זר ברחוב, אפילו ואולי במיוחד כשמציעים לו עזרה. אני מסתכל עליהן לראות אם יבקשו עזרה, אך ממשיך ללכת מתוך הנחה שיסתדרו לבד. אני נזכר בילדים באוטובוס ובאשה במרכז המסחרי. אחרי שלושים מטרים אני מסתובב וחוזר להציע את עזרתי. האם מודה לי מכל ליבה ואחרי שאני מבקש את אישורן אני מרים את הילדה ועולה איתה לביתה. האם מספרת שלא ידעה איך תוכל להעלות אותה לבד את כל המדרגות. הילדה בבית, הסופר עדיין פתוח, ואני הרווחתי מצב רוח טוב שמלווה אותי כל הסופ"ש.
*
למה אנשים לא עושים את הדבר הנכון? למה להכנע ליצר הרע הזה, ואולי זה לא יצר רע, כי אנחנו לא פוגעים באף אחד, זהו פשוט יצר האדישות. אנחנו אדישים להשפעות המעשים וחוסר-העשייה שלנו, אדישים לסבלו של האחר, אדישים למצב הסביבה. מעשים טובים זה לא סתם משהו ששומעים עליו סיפורים. זה משהו שאם אנחנו לא נעשה יעלם מהעולם.
מדינת ישראל בשבילי היא בדיוק ההפך מהאדישות הזו. היא מדינה עם תחושה של משפחה, של אנשים עם רצון טוב. אני רוצה שהיא תשאר מקום כזה, אני רוצה שהיא תתחזור להיות מקום כזה. אנחנו מודאגים כל הזמן מציוני הבגרות של הילדים בארץ. מה זה משנה אם יכשלו או יקבלו מקום ראשון באולימפיאדת המתמטיקה, אם הם לא עוצרים לעזור לאשה זקנה עם שקיות מהשוק?
לקום באוטובוס בשביל מבוגרים, לעזור לקשיש לחצות את הכביש, לעצור ולסייע לאדם שנתקע בצד הכביש, להרים לכלוך מהרצפה, מדהים איך הדברים האלו כבר נהיו מן סיפורים או אגדות, דברים שכאילו לא קורים באמת.
פעם זה עיצבן אותי, היום זה בעיקר עצוב. עצוב לי שככה נראית ההחברה שלנו, ואני יכול רק לקוות שמשהו ישתנה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
