Silent Wind

יש לי סוג של תאוריה. לא סגור עליה אבל היא מתפתחת בראשי כבר כמה זמן.

סוג של תיאוריה כי היא רק מדברת על טיול, על תקופה כשאתה משוחרר, ועל החיים בכלל.

מהרגע שאתה משוחרר - זאת ההזדמנות הראשונה שלך בחיים - לחיות. באמת לחיות ולהתחיל לחתור ולחתור בכיוון שאתה רוצה.

לפני היית חסר ניסיון וכל ידע בסיסי או ערכים, גור אנוש קטן בעולם גדול.

שמו אותך במסגרת ולימדו אותך לאט לאט, פה ושם נתנו לך לטעום את טעם החופש - אבל גם החופש הזה היה כפית קטנה שהגישו לך באווירון לפה והוא אף פעם לא היה וגם לא יהיה 100% טהור. מלא חומרי טעם וריח, סינתטיים, מלאכותיים.

ואתה ממשיך במסגרת, הולך עם הזרם, חלקינו מנסים לקפוץ, עפים לכל כיוו וניתזים מהדפנות אבל בסך הכל ממשיכים.

מההורים לפעוטון לגנון ליסודי לחטיבה לתיכון. ואז לצבא.

לכל אורך הדרך אתה מכיר ומאבד את עצמך, משתנה, נשמר.

הרי משמעות החיים היא תנועה.

לא הרגשת חופשי בתיכון כי אתה עדיין ילד ואסור כל כך הרבה? חכה לצבא - תלמד באמת מזה בלי חופש.

זה גורם לך לחתוך את החיים בסכין מנתחים. שוב ושוב ושוב. לפעמים במהירות ולפעמים הסכין נגררת עד שאתה שומע כל אטום מתנתק מרעהו ועל חתיכה נפרדת מזו שליד. תלמד להכיר את עצמך יותר מתמיד.

ופוף.

אתה חופשי.

אף אחד לא אומר לך שאתה חופשי.

אומרים משוחרר.

פעם ראשונה בחיים.

לך תחתור בלי גבולות באוקיינוס החיים.

והנה הקטע בתיאוריה - אנשים לא מבינים את זה.

הם לא מבינים שפעם ראשונה הם חופשיים לבחור.

הם טועמים אולי לשנייה אם בכלל את כל האוקיינוס שסביבם. 

וישר עולים על הספינה הענקית הראשונה אל הארץ המובטחת של מועדפת-טיול-לימודים-עבודה+חתונה-משפחה.

חלק דאגו לא להגיע לאוקיינוס וישר ירדו לאוניה.

אולי מעיוורון של המוח לדבר הלא מוכר הזה אנחנו ממשיכים ישר במסגרת.

אולי מפחד מכל המרחבים העצומים שנפתחים בפניהם.

אולי קיבעון מחשבתי כמעין זומבים מהלכים.

אולי מהקומביין הענקי ששולט וחינך והבקרים ששתולים עמוק בפנים.

אז מה אני אומר בעצם?

תבינו שאתם חופשיים.

לומר לעצמך - המציאות הזאת שאני נמצא בא שנקראים חיים ואני בוחר בהם את הבחירות - מה אני רוצה לחוות ולא לפספס לפני שאעלם?

האם אני רוצה להיות באמזונס? בטכניון? בחלל? בכנסת? באלביט? להציל חיים? לעצב סלונות? באנטרטיקה? באוסטרליה?

לך תעשה מה שאתה רוצה באמת.

כי אתה חופשי.

ואני לא מאמין שכולם רוצים לקרוע את התחת בתואר ולעבוד בעבודה משעממת, ומצד שני אני גם לא תמים שאומר שאפשר להסתדר (ברמה ממוצעת עם משפחה) בלי הדברים האלה בחיים. אבל נראלי שהרוב אם לא כולם עושים בעיקר מה שהם לא רוצים - נתקעים בהרגל ושוחכים לחיות מפעם לפעם.