אני בכלל מסיפור אחר

שמונה שנים של וודאות שהכל זמני, ולא משנה מה אני אעשה, בסוף הם יגיעו אליי.

אני לא יודע אם זה יהיה בבוקר או באישון הליל, אני רק יודע שהם יבואו.

כלפי חוץ אני חיי חיים רגילים, מעמיד פנים שאני כמו כולם, הולך עם העדר, לא מסתכל לצדדים. אבל בפנים יש סערה תמידית, בפנים נפשי גועשת וקוצפת. כל גופי במגננה לקראת הבלתי נמנע.

את אח שלי לקחו לפני שמונה שנים.

זה היה בלילה בדיוק לפני שהשחר הפציע, כשעוד היה חשוך אך אפשר היה להריח את השמש המתכוננת למופע הזריחה שלה. אחרי שהם לקחו אותו, כמו במין אות מאל אכזר היא הפציעה בשמיים וצבעה אותם בצבע אדום יפיפה.

שום דבר לא נשאר אותו הדבר אחרי אותה הזריחה. זה היה אז כשהשמיים נצבעו באדום כשהבנתי שגם זמני יגיע.

אף אחד לא יודע איך הם נראים. הם לא חשפו עצמם מעולם. הם באים בחללית ולוקחים את מי שהם רוצים בעזרת איזושהי טכנולוגית שיגור מתוחכמת, הרבה יותר מתוחכמת ממה שיש למין שלנו. זה מתחיל בצפצוף חד, אחר כך אלומת זרקור ואז ריק במקום שפעם היה אדם.

בהתחלה היה הרבה רעש תקשורתי, על כל חטוף עשו כתבה, הייתה הרבה פניקה ברחוב. טובי המוחות בעולם גויסו במטרה למצוא פתרון.

ניסינו להפציץ את החליליות שלהם, אך כשלנו. הטכנולוגיה שלהם כה מפותחת עד שלא הייתה שום השפעה לפצצות שלנו על החלליות שלהם. הפצצות אפילו לא הצליחו להסיט אף חללית ממסלולה.

אחר כך ניסינו לפנות אליהם בדיבור, במוסיקה, בתמונות אך הם לא הגיבו.

לא ברור אם אין להם קווי תקשורת או שאנחנו כאלה חסרי חשיבות בעיניהם עד כי הם לא טורחים להגיב אלינו. הסברה המקובלת היא שהם רואים בנו בעלי חיים, כמו חזירים שצורחים לפני השחיטה, אין להם כל צורך להגיב לצרחות שלנו.

אחרי שנה של חטיפות רוב הציבור נרגע. לא בגלל שהחטיפות הופסקו אלא בגלל הדפוס של החטיפות שהתגלה. הם חוטפים תמיד בני אותה משפחה. מאז החודש הראשון כל החטופים הם תמיד צאצאים לאותם המשפחות. הם לא חוטפים ילדים, הם גם לא חוטפים זקנים. הם חוטפים גברים ונשים מגיל שמונה עשרה עד גיל שלושים שלושים ושמונה.

אוכלוסיית העולם התחלקה למיעוט המיועד לחטיפה ולאלו שלא. הרוב רגוע, בשבילם החיים מתנהלים כסדרן, שום דבר לא השתנה.

בשביל המיעוט המיועד לחטיפה החיים הפכו לסיוט.

הפכנו למנודים.

הורים לא רוצים שהילדים שלהם ישחקו עם מנודים, כי הם רוצים למנוע מילדיהם את הסבל הכרוך באיבוד חברים. אף אחד לא רוצה להתחתן עם המנודים, בגלל הפחד שהצאצאים המשותפים יחטפו.

יש הרבה מנודים יתומים.

למנודים קשה למצוא עבודה בגלל שידוע שהם עובדים זמניים.

הבנק לא מאשר להם הלוואות ומשכנתאות. על הכל הם צריכים לשלם מראש.

כל בוקר שאני מעורר בו אני מופתע שאני עדיין חי. בכל לילה כשאני הולך לישון אני תוהה איפה אתעורר בבוקר.

אנחנו לא יודעים לאן הולכים החטופים. לא ברור אם הם חוטפים אותנו בשביל לחקור אותנו, לאכול אותנו, לשחק בנו, להרוג אותנו או לבצע בנו ניסויים.

יש תאוריה שאומרת שבכל פעם שנחטף מת הם חוטפים מישהו אחר מאותה המשפחה כדי להמשיך בניסויים.

מעולם לא חזר מישהו אחרי שנחטף.

הממשלה רוצה שהמנודים יתרבו, הם מפחדים שאם המנודים יאזלו יתחילו להיחטף אנשים ממשפחות אחרות. הממשלה מעודדת מנודים להתחתן בניהם. בתי היתומים למנודים מלאים בילדים וממומנים על ידי הרשויות. כל זוג מנודים מקבל מענק כספי עבור כל ילד שהוא מוליד ,ובנוסף מנודים עם ילדים מקבלים מגורים בחינם בשכונה של מנודים. הרגילים לא אוהבים לחיות ליד המנודים, הם אומרים שהרעש של השיגור מפריע להם לישון, לכן המנודים חיים בשכונות נפרדות בפרברי הערים.

אני לא רוצה להתחתן, אני לא רוצה ילדים. אני לא רוצה לגדל עדר שמובל לשחיטה.

אני בן עשרים ושמונה, נותרו להם עשר שנים לחטוף אותי.

אני עובד בעבודות מזדמנות ומרוויח משכורת רעב. אני גר לבד בצריף בשכונת המנודים. אני לא מתחבר עם אף אחד, מאז שהם לקחו את אחי אני נמנע מיצירת קשרים עם אנשים אחרים. בכל בוקר אני הולך לעבוד ובכל לילה חוזר אל הצריף וכותב.

לפעמים הכתיבה שלי מופרעת על ידי צלצול חד ואז אני יודע שעוד שכן נלקח.

אני יודע שיום אחד אני אשמע את הצפצוף שלי, יום אחד אלומת האור תתפוס אותי, אני מתנחם בזה שאז אולי סופסוף אדע מה קרה לאחי, אולי אני אפילו אפגוש אותו.

שוב צפצוף והנה האור הפעם הוא עליי.

אה... עכשיו אני מבין...