אני בכלל מסיפור אחר

בילינו שלושה שבועות מדהימים ביחד עד שביום שישי מעונן התחלתי לפחד

זה התחיל באחד לאפריל בערב.

חזרתי מהעבודה אחר הצהריים ובגלל שידעתי שהמקרר שלי ריק, עצרתי בדרך בסופר לקנות כמה מצרכים. כשיצאתי מהסופר והגעתי לאוטו חשכו עיניי. היה לי פנצ'ר בגלגל. עמדתי והסתכלתי על הגלגל, מקללת את חוסר מזלי, מקללת את העולם ואז הופיע גבר יפה ושרירי, ושאל אם אני צריכה עזרה. כמובן שעניתי בחיוב. תוך כדי החלפת הגלגל גיליתי ששמו אייל והוא בחור מקסים, עם חוש הומור וראש על הכתפיים. “גם יפה וגם אופה" חשבתי לעצמי. כשסיים שאלתי איך אוכל להודות לו, והוא הציע שאזמין אותו לקפה. רציתי לקבוע למחרת כי הייתי דיי עייפה, אבל אייל ביקש שניפגש עוד באותו היום. הוא אמר שחבל לפספס פגישה ראשונה בתאריך כל כך יפה ובגלל הוא משך את ליבי הסכמתי.

נפגשנו עוד באותו הערב. לא אכביר במילים על אותה פגישה ראשונה, אומר רק שזאת הייתה הפגישה הראשונה המדהימה ביותר שהייתה לי, פגישה מהסרטים, פגישה מושלמת. הייתה לי הרגשה כאילו אלוהים בעצמו הפגיש אותנו, הפגישה זרמה באופן מושלם ואני הרגשתי שאנו נועדנו אחד לשני. באמצע הפגישה עברנו ליד מכונה שמצלמת תמונות פספורט, אייל הציע שנצטלם ביחד, כל כך התרגשתי שהוא רוצה תמונות איתי. הצטלמנו מחובקים וצוחקים, עשינו שני סיבובים כי אייל לא הסכים לוותר על אף תמונה, הוא רצה את כל ארבעת התמונות הראשונות לעצמו ולא הסכים לגזור באמצע ולחלק אותן בין שנינו.

מאותו היום לא נפרדנו. בילינו שלושה שבועות מדהימים ביחד בהם כמעט ולא נפרדנו אחד מהשני. הדבר היחיד שקצת העיב על היחסים היה שהוא לא רצה להיפגש עם אף אחת מהחברות שלי וגם לא עם ההורים שלי, הוא גם לא רצה שאני אפגש עם שלו. הוא אמר שהוא לא רוצה שאנשים אחרים ישפיעו על הקשר שלנו ויבלבלו אותנו, הוא אמר שנראה לו שרק אחרי חודש יש טעם להכיר את המשפחות והחברים. בסך הכל יכולתי לראות את ההיגיון שבדברים שלו וגם העדפתי לבלות את כל הזמן הפנוי שלי איתו לבד ללא הסחות דעת.

ואז ביום שישי מעונן התחלתי לפחד. היינו בדירה שלו, הוא יצא לחדר כושר ואני נשאתי לבדי. זאת הייתה הפעם הראשונה בה נשארתי לבד בדירה שלו. הסתובבתי בדירה והסתכלתי על החפצים שלו, חיטטתי קצת במגירות, נתתי לסקרנות שלי להשתלט עליי אך הקפדתי לא לבלגן ולא להשאיר עקבות. באחת המגירות מצאתי יומן מהשנה שעברה, פתחתי אותו באמצע והוא נפתח בדיוק באחד לאפריל של שנה שעברה. היה כתוב שם "פגישה ראשונה עם עינת", קינאה צבטה את ליבי, אך הרגעתי את עצמי שגם לי היו חברים בעבר, ואת עינת המסתורית אייל פגש כבר לפני שנה. דפדפתי באותו החודש, בסוף כל שבוע הוא ספר את מספר השבועות שבהם הם ביחד "שבוע ראשון עם עינת", “שבוע שני...” עד לשבוע רביעי, ואז בשלושים לאפריל היה כתוב "פגישה אחרונה עם עינת". זה היה כל כך מוזר, מילא לציין את הפגישה הראשונה, אפילו העניין עם השבועות יכול להיחשב לרגשני, אבל למה לציין את הפגישה האחרונה? המשכתי לדפדף ביומן וראיתי שחודש מאי היה משמים. כשהגעתי לראשון ליוני נשמתי נעתקה, היה כתוב שם "פגישה ראשונה עם רונית", אחרי זה שוב בכל שבוע ספירת שבועות של זוגיות, ובשלושים ביוני "פגישה אחרונה עם רונית". רציתי להמשיך לדפדף ביומן אך שמעתי את המנעול של אייל בדלת. לא רציתי להיתפס כחטטנית לכן הכנסתי את היומן בזריזות למגירה והשתרעתי על הספה. היומן הזה לא יצא לי מהראש. הייתי מרוחקת מאייל בהמשך היום. בערב הוא שאל מה קרה, הוא אמר שהוא מרגיש שמשהו לא בסדר.

-"היו לך הרבה חברות לפני?” שאלתי, אייל הוא צחק.

-"בגלל זה את מצוברחת? מקסימה שלי, אף פעם לא פגשתי מישהי מדהימה כמוך"

-"זה לא עונה על השאלה שלי" הקשתי.

-”לא הייתה לי אף חברה רצינית" הוא השיב.

-”איך אתה מגדיר חברה רצינית?” שאלתי

-”מישהי שאיתי יותר מחודש". אייל השיב וליטף את הלחי שלי, הסתכלתי על העיניים הגדולות והיפות שלו וחשבתי לעצמי שאני סתם ממציאה דרמות. סוף סוף מצאתי מישהו מדהים ואני מנסה להרוס את זה. הוא המשיך ללטף אותי ואני התמכרתי למגע שלו ודחפתי את עינת ואת רונית עמוק עמוק למעמקי השכחה.

***

בשבוע אחר כך עינת ורונית לא עזבו אותי, הן המשיכו להטריד את מנוחתי. לכן ביום שישי ששוב נשארתי לבדי בדירה שלו חזרתי למגירה עם היומן אבל לא מצאתי אותו. חיטטתי במגירות השונות ופתאום מצאתי עשרות תמונות של אייל עם נשים אחרות. אלא היו סדרות של ארבע תמונות שצולמו במכונות של צילום עצמי כמו שאנחנו הצטלמנו בפגישה הראשונה. בכל סדרה כזאת אייל נראה מחובק ומחויך עם אישה אחרת, התמונות שלנו לא היו שם, את התמונות שלנו הוא תלה על המקרר שלו.

ישבתי על הרצפה עם התמונות שלו בין רגליי שהוא חזר לדירה. לא היה אכפת לי שהוא יראה אותי כך. כל כך כעסתי שהמעשה שאני פירשתי כרומנטי היה בעצם חלק מרוטינה אותה הוא עושה עם עשרות הנשים איתן הוא יצא.

-”מה את עושה שם?" הוא הרים את קולו כמעט לצעקה והביט בי במבט רצחני.

פרצתי בבכי, -”אתה פסיכופת? עם כמה נשים יצאת?”

-”חיטטת לי בדברים? אני לא סובל שמחטטים לי בדברים” הוא זעם.

קמתי מפילה מרגליי את כל התמונות, רציתי לצאת משם. אייל אחז בזרועי, הוא הכאיב לי.

"תעזוב אותי" אמרתי, עדיין ממררת בבכי

הוא הרפה מידי, -”דיי, חמודה שלי, את האחת בחיי, אף אחת מהן כבר לא קיימת כבר בשבילי. “

המבט המפחיד שהיה קודם בפניו נעלם והוא היא התקרב אליי וחיבק אותי.

"אני מודה שזה אידיוטי להצטלם עם כל בחורה שאני יוצא איתה, אבל פשוט תמיד חשבתי שזה יהיה מדהים לשים תמונה מהפגישה הראשונה באלבום החתונה, בגלל זה אני מצטלם עם כולן, כי אי אפשר לדעת מי תהיה האחת בשבילי"

פתאום הוא נראה לי שוב רומנטי, אבל הקטע עם עינת ורונית הציק לי ולא יכולתי לשכוח אותן, אז סיפרתי לו על היומן, לשבריר שנייה הפנים שלו קפאו וחשבתי שהוא שוב יתפרץ, אבל אז הוא נרגע והסביר שהוא לא אוהב לבזבז סתם זמן על מערכת יחסים שלו מובילה לחתונה ולכן אם אחרי חודש עם אותה בחורה הוא רואה שהקשר לא מתקדם הוא מחסל אותו. בגלל זה הקשר איתן לא נמשך יותר מחודש הוא אמר.

-”זה אומר שמחר תזרוק אותי?" שאלתי

-”אני חושב שאת תהי הראשונה שתשרוד יותר מחודש איתי" הוא אמר וחיבק אותי.

חיבקתי אותו בחזרה, איך אפשר שלא לאהוב בחור כזה רומנטי? שוב הייתי מאושרת.

בשתיים בלילה התעוררתי כי משהו הטריד אותי,

-”אייל" נענעתי אותו

-"מה?” הוא שאל בקול מנומנם

-”אם הקשר לא מתקדם איך אתה מסיים אותו בסוף החודש?”

-”מחסל אותה" הוא ענה, ספק ישן, ספק ער.

קמתי מהמיטה, הוא עדיין ישן שנת ישרים. הסתובבתי מבוהלת בדירה.

"הוא מחסל את החברות שלו?” חשבתי, לא יכולתי להאמין לזה, אבל גם לא יכולתי להתעלם ממה שהוא אמר תוך כדי שינה וגם היומן והתמונות נראו חשודים.

הלכתי לסלון והסתכלתי על הספרייה שלו שהייתה בספרי מתח ורציחות. זה הדאיג אותי. פתחתי שוב את המגירה עם התמונות, אבל התמונות כבר לא היו בה. אחר כך חיטטתי בתיק שלו ומצאתי את היומן של השנה, אני חושבת שאין הרבה אנשים בימינו שמשתמשים ביומן אמיתי ולא במחשב, זה משהו שקסם לי אצלו בהתחלה, עכשיו זה נראה לי חשוד. פתחתי את היומן בדצמבר ועיניי חשכו, בראשון לדצמבר היה כתוב "פגישה ראשונה עם לילך" ובשלושים ואחד "פגישה אחרונה עם לילך". בינואר לא היה כלום אבל בראשון בפברואר שוב פגישה ראשונה, הפעם עם עדן, ובעשרים ושמונה לפברואר הנוסח היה קצת שונה, הוא כתב שם "עדן הלכה לגן עדן (פגישה אחרונה)”. ופתאום הכל היה ברור, הפגישה הראשונה שנראתה מקרית אבל הייתה בגלל פנצ'ר, העובדה שהוא לא הסכים לפגוש אף אחד מהחברים שלי, העובדה שהוא לא הכיר אותי לאף אחד, הכל התחבר למסקנה ברורה אחת, הבנתי שיש לי פה עסק עם רוצח פסיכופת. החזרתי את היומן לתיק וישבתי בסלון רועדת. ידעתי שלא יעזור לי אם אברח ממנו, ברור שבחור שיטתי כמוהו יגיע אליי. חשבתי לפנות למשטרה אבל ידעתי שאין לי שום עדות ממשית, הוא הרי בטח נפטר מהתמונות ומהיומן הישן. חשבתי על היומן של השנה אבל הבנתי שזה לא יספיק למשטרה, אני קוראת מספיק עיתונים כדי להבין שהמשטרה לא עושה כלום כשמדובר באלימות של גברים כלפי נשים.

זה היה העשרים ותשע לאפריל ונשאר לי עוד יום אחד.

החלטתי לנסוע לדירה שלי חשבתי שאם אני אשאר שם כמה ימים אולי יהיה לי סיכוי לשרוד, וכשהתחלתי לסובב את המפתח בחור המנעול הרגשתי את אייל נצמד אליי מאחור.

-”לאן את הולכת באמצע הלילה?”

-”הביתה" אמרתי בקול רועד

-”מה קרה מתוקה, את עוד כועסת?”

-”אני רוצה הביתה" אמרתי

-"אני לא יכול לתת לך לצאת לבד באמצע הלילה, זה מסוכן" אמר בהחלטיות.

-”אני רוצה ללכת"

-”אז אני אקח אותך, איך תלכי באמצע הלילה? הבית שלך רחוק והשארנו את האוטו שלך לידו"

נזכרתי שאתמול אייל התעקש שאני אשאיר את האוטו שלי ליד הבית שלי ושהוא יביא אותי אליו בעצמו. זה הלחיץ אותי עוד יותר.

הוא תפס אותי, ניסה לחבק אותי ואני ניסיתי להדוף אותו.

-”דיי, תרגעי מתוקה. תלכי לחכות לי במרפסת ואני אכין לנו תה ונדבר" הוא אמר ושלף את המפתח מהדלת. לא היה לי לאן לברוח אז הלכתי למרפסת. לצערי הוא גר בקומה העשירית, אז אי אפשר היה לברוח בקפיצה, אבל חשבתי שהוא לפחות לא ירצח אותי במרפסת כי מישהו יכול לראות, וחוץ מזה עדיין היה העשרים ותשע לאפריל, היה לי עוד יום אחד לחיות.

כשהוא בא עם התה הבנתי שבגלל שכבר אחרי חצות התאריך השתנה, והשלושים לאפריל כבר הגיע.

בחוץ היה שקט מוחלט, לא היה אף אחד שיציל אותי אם הוא ינסה להיפטר ממני. הבנתי שזה או אני או הוא.

כששתינו את התה רקמתי את התכנית במוחי: לאייל היה תחביב מסוכן לשבת על קצה המעקה, חשבתי שאם רק אוכל לגרום לו לעשות את זה שוב, יתומו כל צרותיי.

בסוף הקפה עמדתי ליד המעקה וביקשתי חיבוק, הוא חיבק אותי ואמר שהוא אוהב אותי. הוא אמר שהוא מצטער שהוא היה אידיוט עד עכשיו, אבל הוא רוצה שאני אדע שהוא חושב שאני האחת בשבילו ושהוא לעולם לא יעזוב אותי.

-”תשב על המעקה ואני אחבק אותך" אמרתי

-”חשבתי שזה מפחיד אותך"

-”אני אוהבת שאתה נועז" אמרתי

הוא התיישב על המעקה,

-”עכשיו תעצום עיניים" אמרתי.

-”למה?” הוא שאל

-”אתה לא סומך עליי?” שאלתי בתוכחה

הוא עצם את עיניו ואני התקרבתי אליו בשקט ודחפתי אותו בחוזקה.

הוא צעק כל הדרך למטה.

***

למשטרה סיפרתי שהוא נפל, לא רציתי להסתכן בחקירות מיותרות. ידעתי שבסך הכל אין לי הוכחות. השכנים העידו שראו אותו יושב פעמים רבות על המעקה בכך חסכו ממני חשדות.

הלכתי ללוויה, כי זה מה שציפו ממני ולא רציתי שאף אחד יחשוד בי.

בלויה שמתי לב שיש יותר נשים מגברים, היו הרבה נשים בלויה. הייתי עדיין המומה ממה שקרה ולכן לא הייתי צריכה להעמיד פנים, הבכי שלי היה אמיתי. בסוף הלוויה התחילו כל מיני נשים שאני לא מכירה לנחם אותי, כולן סיפרו שיצאו עם אייל ושהוא היה בחור מדהים אך שבר את ליבן. הייתה שם מיטל, סיון, עינת, רונית, ועדן. כן, עדן.