אני בכלל מסיפור אחר

אני זוכרת את הרגע בו החלטתי לעוף. זה היה בכיתה ה', בשיעור חשבון. המורה כתבה תרגיל מסובך על הלוח ושאר התלמידים ניצלו את זה שהמורה עם הגב לכיתה ופטפטו וצחקקו. אני ישבתי במקומי הקבוע ליד החלון והבטתי החוצה אל השמיים. ראיתי שני עורבים שחגו מעל בית הספר, הופיעו ונעלמו לעיניי שוב ושוב. עד שאחד מהם עף לעברי כאילו הבחין שאני צופה בו. הוא נעמד על אדן החלון והפנה את ראשו לעברי, הרגשתי שהוא רואה אותי. ואז המורה שסיימה לכתוב את הנוסחה אמרה בקולה הרם "גברת כוכבא, נראה שאת מעדיפה את חברת הציפורים מאשר את חברת בני האדם" והעורב שלי עף, אולי נבהל מקולה החד, ואני רציתי לעוף ביחד איתו.

שעות רבות מילדותי ביליתי בתכנון מכשירים שיאפשרו לי לעוף. בכיתה ו' הבנתי שאני לא אצליח להמריא מעלה כמו ציפור לכן החלטתי לנסות לרדת למטה. תכננתי לבנות אומגה ענקית מהבניין שבצד השני של הרחוב עד לפתח ביתי. הבעיה העיקרית הייתה החבל. שינסתי את מותני ואת כל כושר השכנוע שלי והצלחתי להשיג ארבעה חבלים מחברות שלי. ביחד עם החבל שלי חשבתי, נוכל להגיע לאומגה מרשימה. עכשיו הייתי רק צריכה להשיג את האומגה עצמה והכל היה מוכן. ביקשתי מאבא שיקנה לי אומגה, הוא ביקש להבין בשביל מה אני צריכה אומגה, כשהסברתי לו, הוא כעס נורא. הוא אמר לי שאני יכולה למות ככה, ושלא אעז לנסות דבר כה מסוכן. וכך רעיון האומגה ניגנז.

אחרי האכזבה מהאומגה תכננתי לקשור חבל חזק ממרפסת גבוהה, את הצד השני של החבל אקשור לגופי וכך אתנדנד בין שמיים וארץ. הבעיה היחידה הייתה שגרנו בקומת קרקע, ניסיתי לשכנע את הורי לעבור לדירה גבוהה יותר אך הם סירבו. ידעתי שלא אוכל למצוא אף אחד אחר שיסכים לנדב את המרפסת שלו כדי לבצע את הרעיון הנועז וגם הכעס שלי אבי על האומגה עדיין הדהד באוזניי, וכך גם הרעיון הזה ניגנז.

כשלא תכננתי ריחופים מסוכנים טיפסתי על עצים, אהבתי את ההרגשה הבטוחה שענפי העצים הקנו לי. במרומי העץ יכולתי לדמיין שאני ציפור הנחה ממעופה על הענפים. בעיקר אהבתי להתבונן באנשים שעברו מתחת לעץ מבלי להבחין בקיומי.

הבגרות הביאה איתה את ההכרה שלא אוכל לבצע את המשימה הנועזת בעצמי. וגם הבנים ושאר הסחות הדעת של גיל ההתבגרות כמעט השכיחו ממני את הרצון לעוף. וכך תאוות התעופה נשארה חבויה, רדומה תחת הרבה רצונות וחלומות אחרים. היא נשכחה שנים רבות עד היום. איכשהו הטירוף והבלבול של הימים האחרונים הציתו בי מחדש את התאווה הזאת, ועכשיו זה לא עניין של בחירה, אין לי שום ספק, אני חייבת לעוף.

***

כמו משום מקום הוא הופיע, רגע החנות שוממת מקונים וברגע אחריו הוא נמצא בה, ממלא את החלל בנוכחות שלו. כשראיתי אותו חשבתי על "הענק בגנו”, הוא נראה מן גבר מגודל ובודד שגר לבדו בבית בודד בתוך גן בודד. הוא היה גבוה מאד, לפחות שני מטרים, ורחב כתפיים. הוא היה בשנות החמישים לחייו, לבוש בחליפה שראתה ימים טובים יותר וחבש כובע צמר על ראשו. הוא בהחלט לא נראה כמו שאר הלקוחות שלנו. הוא הסתובב בחנות, נע בזהירות בין הפריטים, לא נוגע בכלום. שאלתי אותו אם הוא צריך עזרה והוא הניד את ראשו לשלילה. מה גבר כמוהו עושה בחנות תכשיטים? לקוחה אחרת נכנסה לחנות, וביקשה לראות מגוון שעוני זהב שירתתי אותה וכל הזמן הבטתי מאחורי גבה אל הענק בחשדנות. האישה לא קנתה כלום וכשהיא הלכה שמתי לב שגם הוא נעלם. הוא בא והלך בשקט מופתי שלא הלם את מימדי גופו.

בערב כשעמדתי לסגור את החנות והכנסתי את כל התכשיטים למגירות שמתי לב שחסר משהו. זה היה שעון זהב משובץ יהלומים, הוא היה שם בבוקר, אך בערב הוא כבר לא היה. היה לי ברור מי לקח את השעון, זה היה הענק בגנו. אמנם לא פתחתי אף וטרינה בשבילו, אבל פתחתי בשביל הלקוחה שהשנייה שהייתה בחנות בזמן הוא ביקר בה והוא כנראה ניצל את הסחת הדעת לגנבה. לא התקשרתי לבעל החנות כדי לדווח לו על הגניבה. כי ידעתי שהוא קודם יצעק עליי דקות ארוכות ואחר כך יגיד לי ללכת למשטרה לכן העדפתי ללכת ישר למשטרה . במשטרה נתנו לי למלא טפסים. הסברתי לשוטר התורן שאני יודעת מי הגנב, הוא היה נראה עייף ועשה לי טובה כשהסכים לתת לי טופס בו אכתוב את תיאור הגנב.

כשיצאתי מתחנת המשטרה הייתי עייפה ורעבה, רציתי לקנות לי פלאפל ולקחת אוטובוס הביתה ולישון, לשכוח מהסיוט של הגניבה הזאת. לא ידעתי אם עדיין תהיה לי עבודה מחר או שהבוס יפטר אותי. זאת הייתה הגניבה השנייה שקרתה במשמרת שלי ובפעם הקודמת הוא אמר שהוא לא מפטר אותי רק כי זאת הפעם הראשונה.

קניתי לי מנת פלאפל והלכתי איתה לתחנת האוטובוס. זה לא היה נוח לאכול פלאפל תוך כדי הליכה, אבל רציתי כל כך להגיע הביתה וגם הייתי עייפה ולכן עשיתי זאת. תוך כדי ההליכה-אכילה שלי נפלו לי חתיכות עגבנייה ומלפפון מהסלט על הרצפה, איבדתי גם חצי כדור פלאפל וכמות נכבדה של טחינה מצאה את מקומה על חולצתי. ואז כשנשארה לי בערך שליש מנה ביד ראיתי אותו, את הענק בגנו. אבל הוא לא היה בגן, הוא היה ברחובות העלובים של דרום תל אביב. הוא הלך בערך עשר מטרים לפניי, לא ראיתי את פניו אך הייתי בטוחה שזה הוא. הייתה לו צורה שאין לטעות בה.

-”עצור", צעקתי לעברו, אך הוא לא שעה לבקשתי, נראה שהוא לא שמע את קולי. הוא פנה לשביל קטן ואני רצתי אחריו כשאריות הפלאפל עדיין בידי. חשבתי מה אעשה שאגיע אליו, והבנתי שלא כדאי לי להתעמת עם גבר ענק כזה. אבל בכל זאת חשבתי שאם אדע איפה הוא גר, אוכל למסור זאת למשטרה ואז אולי הבוס שלי לא יפטר אותי. לכן החלטתי לעקוב אחריו בשקט. נכנסתי בעקבותיו לשביל החשוך, הוא הוביל לחצר פנימית שמסביבה בתים רבים ישנים ומוזנחים המקיפים אותה בצורת מלבן. לא הספקתי לראות לאן הענק שלי נעלם, ודאי נכנס לאחד הבתים. הילוכו היה כה זריז ושקט שאיבדתי אותו. כבר חשבתי להתייאש כשראיתי את צדדיותו מחלון של חדר המדרגות של אחד הבניינים. רצתי מהר לבניין כדי לראות לאיזו דירה הוא נכנס. כשהגעתי נכבה האור ושום רחש לא נשמע. הדלקתי את האור ועליתי במדרגות המטונפות. חשבתי להאזין ליד הדירות כדי לשמוע לאיזו דירה הוא נכנס, אבל אז נזכרתי שאיני מכירה את קולו ועצרתי בין הקומה השנייה לשלישית. האור שוב נכבה והתחלתי לפחד, פתאום זה שאני רצה ברחובות מפוקפקים בלילה ומנסה לתפוס גנבים נראה לי מסוכן, לכן החלטתי לוותר וללכת הביתה. חשבתי שאולי הכתובת של הבניין תספיק למשטרה כדי לתפוס את העבריין. ירדתי בזהירות במדרגות, היה חשוך ומתג החשמל היה עוד רחוק ממני. לפתע הבחנתי בצללית לפני, זה היה הענק שעמד בדרכי למטה, קפצתי מבהלה.

-”למה את עוקבת אחריי?” שאל בקול סמכותי אך חלש, הוא כמעט לחש. לא עניתי, במקום זה השתחלתי למרווח הצר שהיה בינו לבין המעקה ופתחתי בריצה החוצה מחדר המדרגות החשוך. אבל אז איבדתי את שיווי משקלי, מעדתי ולפתע הכל נהיה חשוך.

***

כשהתעוררתי ראיתי תקרה מתקלפת מעל ראשי. שכבתי על ספה בלויה בצבע ורוד דהוי. מולי טלוויזיה ישנה. “הבאתי לך מים" שמעתי קול גבר וראיתי את הענק עם כוס מים בידו מתקדם לעברי. קפצתי בבהלה אך סחרחורת תקפה אותי והייתי חייבת לחזור לישיבה. הענק התקרב אליי עם כוס מים בידו.

-"אל תפחדי" הוא אמר. רעדתי.

-“איך הגעתי לפה?” שאלתי,

-”נפלת והרמתי אותך", הוא ענה, יכולתי לדמיין איך ענק כזה מרים אותי כאילו הייתי עכבר קטן.

-“למה באת לפה?” הוא שאל,

-”אתה גנבת שעון מהחנות שאני מוכרת בה"

-”לא גנבתי, רק הסתכלתי" הוא השיב.

-”שעון אחד נעלם מהחנות היום אחרי שביקרת בה" אמרתי.

-"למה את חושבת שזה אני, האם הייתי היחיד בחנות שלך היום?"

-”לא... אבל" ניסיתי לענות ולא ידעתי מה להגיד, לא יכולתי להגיד לו שזה בגלל שהוא ענק.

-”אבל מה? אבל אני הכי מוזר שהיה בחנות? ניטשה היה אומר על זה: אין עובדות, רק פרשנויות.” הוא השיב. הופתעתי לא ציפיתי לשמוע ממנו ציטוט מלומד והאמת שהוא באמת לא היה לבד בחנות, הקונה השנייה הייתה זו שגרמה לי לפתוח את הוטרינה כדי להוציא שעונים, היא מדדה המון שעונים ובסוף לא קנתה כלום, בעצם היא הייתה החשודה היותר הגיונית.

-”את רוצה תה?” הוא שאל. הסתכלתי סביבי וראיתי שהסלון שלו מלא במדפים עמוסי ספרים. חשבתי שאני לא צריכה לחשוש ממישהו עם כל כך הרבה ספרים, ובגלל שהייתי עדיין חלשה הסכמתי.

שתינו תה ביחד ודיברנו על פילוסופיה, האמת שהוא בעיקר דיבר.

-"מה החלום שלך?” שאל. ניסיתי לחשוב ולא הצלחתי למצוא תשובה.

-”אישה צעירה כמוך בטח לא רוצה רק לבלות את כל חייה בחנות, נכון?”

-”היה לי פעם חלום", אמרתי, -"אבל זה היה כשהייתי ילדה קטנה”.

-”מה החלום?” שאל.

-”חלמתי לעוף, אבל באמת לעוף, לא לטוס במטוס אלא ממש לעוף"

-”ועפת?” הוא שאל.

-”לא, איך אני אעוף זה בלתי אפשרי"

-”פשוט תעופי, ניטשה אמר: מה הדרך הטובה לטפס על הר? רק טפס עליו ואל תהרהר בדבר.”

-”פשוט לעוף? זה לא כמו לטפס על הר"

-”אם תחשבי על זה אני בטוח שתביני שתעופה זה כמו טיפוס על הר" הוא אמר, ואני ניסיתי לחשוב על זה ועדיין לא הבנתי למה הוא מתכוון.

הסתכלתי על הדירה המרופטת שלו וריחמתי עליו, איך אדם אינטליגנט כמוהו גר בדירה כזו עלובה. המראה העלוב של הדירה גם המבהיר לי סופית שהוא לא גנב תכשיטים, אם היה גנב ודאי היה לו יותר כסף.

אחרי שסיימתי את התה נפרדנו ואני נסעתי לביתי.

בחלומי עפתי כל הלילה, עפתי מעל לעיר שלי ומעל לחנות שלי, ראיתי את הבוס שלי מלמעלה ולא פחדתי כי עפתי והייתי חופשייה.

כשקמתי בבוקר ונזכרתי במה שקרה ומרה שחורה נפלה עליי. חשבתי על זה שאאלץ להתמודד עם בעל החנות וגם על זה שנתתי לשוטרים את התיאור של הענק ובטעות אולי עצרו אותו על לא עוול בכפו והרגשתי אשמה. נסעתי לחנות עם כאב בטן, בעל החנות הגיע בעשר כמו בכל בוקר כדי לבדוק שהכל בסדר ואני סיפרתי לו על מה שקרה. חיוך ממזרי עלה על פניו כשסיפרתי לו, לא הבנתי מה פשר החיוך והוא הסביר לי שהוא התקין מצלמות אבטחה בחנות כדי לדעת אם מישהו מהמוכרים שלו גונב ממנו, ידעתי שהוא מתכוון אלי.

ראינו את הסרט ביחד, ולקח לנו הרבה זמן למצוא את הרגע בו האישה שלא קנתה כלום והענק היו בחנות. ראינו איך היא כל הזמן לקחה והחזירה שעונים מהארון ואיך הוא עמד בצד והסתכל סביבו. ואז ראינו איך היא ביקשה ממני לפתוח לה שעון שנתקע לה על היד, ואז בזמן שהייתי מרוכזת ביד שמאל שלה הענק חמק קרוב לקח שעון והכניס אותו לכיסו. לא היה בכך ספק, הוא עשה את זה. נחרדתי. הרגשתי כל כך מטופשת על שהאמנתי לו. בעל החנות אמר שניקח את הסרט למשטרה ושאני אספר להם איפה הגנב גר. הלכנו למשטרה כשהם שאלו אותי איך קוראים לו נזכרתי שאינני יודעת, המשכתי לחשוב עליו בתור הענק גם כשהיינו בדירה שלו. הם שלחו איתנו שוטר סיור, כי לא זכרתי את שם הרחוב ואת מספר הבית, ידעתי רק איפה היא נמצאת. כשהגענו לדירה מצאנו בה שני שוטרים ואישה, היא סיפרה שהיא גרה בדירה לבדה ושהיא עובדת משמרת לילה בבית החולים. הבוקר שהיא הגיעה לדירה היא גילתה שהיא נפרצה, ומעט התכשיטים שנשארו לה בירושה מאימה נגנבו.