אני בכלל מסיפור אחר

לפעמים אני יכול להריח אותו. זה קורה בדרך כלל כשניצה בעבודה ואני בבית לבדי, שוכב מותש במיטתי, כבול בכבלים בלתי נראים אליה. אז הוא מגיח בפתאומיות, מנצל רגע של חולשה, הוא מציף את חדרי בריח מחניק, כריח ארון שאיש לא פתח שנים רבות, הוא מתפשט בכל הדירה, מנסה לקחת בעלות לא רק על חיי אלא גם על זיכרונותיי ועל כל מה ששלי, שיכור משליטתו הוא רוצה להוכיח אותי על שחשבתי שיש משמעות לקיומי. ואז ללא כל רמז מוקדם הוא מתנדף, כמו אומר שאף על פי שזמני עוד לא הגיע, הוא אורב לי, מתכונן ומחכה לרגע שיבוא במהרה.

ברגעים האלה, אחרי לכתו, אני מתמלא בכעס, נפשי גועשת ורועשת וכל ישותי רוצה להילחם בו ולנצח. אני חש כיצד רסיסי האנרגיה שנותרו בגופי הדואב נאספים יחדיו על מנת להוכיח שאני לא נכנע ללא קרב. ולזמן קצר שנמשך דקות ספורות אני מרגיש שיש תקווה, מרגיש את גופי נטען בכוחות חדשים, אני משלה את עצמי שניצחתי את המחלה, אני מרגיש כיצד אני משיל מעליי את עולה. אני מצליח אפילו לחייך, וכשכל כוחותיי בידי אני מצליח לקום מהמיטה ולהסתובב בבית, האשליה נגמרת שאני מבחין בבואתי במראה שעל קיר המסדרון, אז אוחזת בי בהלה, בכל פעם אני מופתע מחדש מהזקן הגוסס שמסתכל עליי. חמישים ושתיים הן מניין שנותי, אך במראה בוהה בי ישיש רועד. מובס וחסר כוחות אני חוזר למיטתי ומחכה לו שיבוא לקחת אותי לתמיד.

כל שנותר לי הוא לחכות, ימים שלמים מוטל במיטתי כאבן שאין לה הופכין, שוכב ומחשב חשבונות. באכזריות דקדקנית אני בוחש בחיי, חוזר אחורה עד לימים בהם הייתי עולל ומחשב. סופר חטאים, שב ומחשב, סופר ומשתדל לא לשכוח שום פרט. כל חיי נפרשים לנגד עיניי, הזיכרונות מצטברים להם אט אט ובכל יום גדל מספר חטאיי. רשימת חטאיי כתובה במוחי מהקל אל הכבד. לעתים אני משנה את הסדר, מעלה או מוריד את דרגת חומרתו של חטא כלשהו, אך אף חטא אינו נמחק. אינני רוצה להעלות את הרשימה על הכתב כדי לא להוריש את חטאיי לניצה ולילדיי ולכן אני נאלץ לשוב ולשנן שוב ושוב את חטאיי. העיסוק האובססיבי הזה בחטאים הפך להיות עיקר חיי, אובססיה ללא כל תוחלת. אינני מאמין בחיים לאחר המוות, בחיים אינסופיים של נפשי המעונה, ובכל זאת אני מכלה את הזמן שנותר לי בעולם האומלל הזה בהתעסקות האם זה שבגיל שבע במהלך מכות עם צחי הוצאתי לו את היד מהמקום גרוע יותר מזה שבגיל שבע עשרה התנשקתי עם נורית החברה של גידי. הכי קשה לי להתמודד עם חטאיי לניצה. ניצה האהובה, המסורה שמטפלת בי הסבלנות אין קיץ, שנכנעת לכל גחמותיי, רשימת חטאיי כלפיה היא הגדולה מכל אך כשאני נזכר באחד מחטאיי כלפיה אני דוחק אותו לפינה חשוכה במעמקיי מוחי, לא מעז להתמודד עם חטאים אלה.

הבוקר נזכרתי בפעם ההיא שגנבתי לאמא שלי כסף מהארנק כדי לקנות לי גולות נוצצות ואחר כך סיפרתי לה שמצאתי את הגולות בשיחים של מגרש המשחקים. כמה התייסרתי אז מהגנבה הזאת, הייתי בערך בן עשר ובכל מאודי חפצתי בגולות מהסוג היקר ביותר, אמא לא הבינה למה צריך להוציא עוד כסף על גולות בצבע אחר, “מה הן מסתובבות טוב יותר?” היא שאלה. לכן במשך שלושה שבועות גנבתי לה כסף מהתיק, טיפין טיפין כדי שלא תבחין בגנבה, ואז ביום קיצי וחם הלכתי לחנות ורכשתי את הגולות הנכספות, חושש ניגשתי לחנות בשכונה ובקול רועד ביקשתי את הגולות, אני זוכר איך התרגשתי שחשתי את מגע הזכוכית הקרה על ידי. אך מיום שקניתי את הגולות, מזל רע דבק בי ותוך פחות מיומיים הפסדתי את כולן. יותר לא שיחקתי עוד בגולות.

התלבטתי בין היד של צחי והגולות והחלטתי שהיד של צחי זוכה למקום גבוה יותר ברשימה. אחר כך הוצף מוחי בזיכרונות של היום שגילי, ביתי הבכורה, נולדה. רציתי כמו תמיד לדחוק את החטא למקום החשוך אך הזיכרונות סירבו להיעלם. בערב שגילי נולדה יצאתי עם חברים מהמילואים למועדון חשפנות, לניצה סיפרתי שאנחנו הולכים לשחק סנוקר, היא ביקשה שאשאר איתה בבית כי הבטן כאבה לה, אבל אמרתי לה שזה כלום, היה עוד שבוע לסיום החודש התשיעי ואני לא רציתי לפספס את היציאה הזאת. הבטחתי לה למצוא טלפון ציבורי ולהתקשר אליה כדי לבדוק שהיא בסדר, הבטחתי גם לחזור מוקדם. באמצע הערב חשבתי להתקשר אבל לא רציתי להחמיץ את המופע, שתיתי בערב ההוא הרבה עד שלא זכרתי שאני נשוי, ושבביתי מחכה לי אישה בהריון. כשחזרתי בסביבות שלוש לפנות בוקר נשארתי ללון על הספה כדי לא להעיר את ניצה. בסביבות שתיים עשרה בצהריים התעוררתי מצלצול טלפון צורם, בצד השני של הקו היה קולה הרועד של ניצה שסיפרה לי שהכאבים הכריעו אותה והיא נסעה בערב באוטובוס לבית החולים מפוחדת לבדה. יש לך בת, היא אמרה במרירות וניתקה. במהירות נסעתי לבית החולים, בכניסה קניתי לה זר פרחים ענק, מצאתי אותה מניקה את גילי ובוכה. התנצלתי והסברתי ששתתי, ושאני אידיוט, אך על החשפניות לא סיפרתי, פחדתי שהיא תשנא אותי לעד. נראה היה שהתינוקת הקטנה שמילאה את חיינו השכיחה ממנה את המקרה, למרות שעד היום כשמדברים על לידות אני מבחין עננה שחורה שמקיפה אותה.

כל הגוף כאב לי והרגשתי שאני כבר לא יכול להתמודד עם הכאב, בלעתי כדור משכך כאבים ונרדמתי. משככי הכאבים עוזרים לי להעביר את הזמן הנותר לי בשינה, אך הם מערפלים אותי ומעכבים אותי מעבודת חיי, סגירת רשימת החטאים.

בצהריים ניצה יצאה כבכל יום מהעבודה כדי להאכיל אותי. היא סיפרה לי על ההתרחשויות בעבודה שלה, מי אמר מה למי ולמה. בימים אלה ניצה היא הקשר הבלעדי שלי לעולם החיצון. בהתחלה כשחליתי חברים באו לבקר והתקשרו אבל עם הזמן הביקורים התמעטו ומאז שסיפרתי להם שהמצב שלי סופני הם נפסקו לגמרי כאילו אף הם כמו גופי ויתרו עליי. אחרי שהיא חזרה לעבודה שכבתי על הספה ליד החלון וריח פריחת האביב עלה באפי, נעצבתי על שבעוד שאצלי הכל נובל שאר העולם ממשיך לפרוח. באביב של כיתה ו' ביצעתי חטא מרושע. בבית ספרי היו שיחים ריחניים להם פרחים כתומים עם עליי כותרת ארוכים. אינני זוכר מה שמם אך ריחם היה משכר והדבורים חמדו אם אותם הפרחים ונהגו לשהות בתוכם. ביום שישי אחד בהפסקה, צחי ואני לכדנו דבורה בתוך אחד הפרחים, אחר כך קטפנו אותו ולקחנו לכיתה. צחי הסתתר ליד הדלת והודיע לי שהמורה שיפרה התקרבה לכיתה, אז הנחתי את הפרח על שולחנה וישבתי במהירות. שיפרה נכנסה לכיתה ומיד הבחינה בפרח שעל שולחנה, היא חייכה ושאלה אם זה בשבילה וכל ילדיי הכיתה ענו בחיוב, כשהבחנתי בסומק ההתרגשות שעל לחייה הבנתי שעשינו מעשה שלא יעשה אך כבר לא הייתה דרך חזרה. היא ניגשה לשולחנה והרימה את הפרח, הדבורה שהופרעה באמצע ארוחתה יצאה במהירות ועקצה את ידה הענוגה של המורה. המורה צעקה בכאב ויצאה החוצה מהכיתה בעיניים דומעות. לעולם לא אשכח את מבטה המושפל כשהבינה כיצד כל ילדי הכיתה חברו נגדה.

ניצה עדיין בעבודה ואני משתגע, שוב הכאבים בלתי נסבלים, מחד אני מקווה שבמהרה יבוא קץ לסבלי אך מאידך אני צריך עוד זמן, הרשימה עדיין לא סגורה, עם חטאי הגדול ביותר לא התמודדתי.

ביום שהתגלתה מחלתי ביצעתי את החטא הגדול מכולם, קוראים לה מיכל. מיכל היפה, מיכל פקידת הקבלה במשרד שלי, אישה יפה וחטובה. זמן רב חשקתי בה, נהגתי להחמיא לה על המראה שלה ולפלרטט איתה בכל בוקר בדרך לחדרי. הקשר בנינו התהדק מיום ליום, נהניתי מתשומת הלב שהיא העניקה לי, היא גרמה לי להרגיש צעיר ומושך, הרגשתי שקורים דקיקים נקשרים סביבנו ומושכים אותנו זה לזו, הרגשתי שאיני מסוגל ואיני רוצה להתיר את הקורים הללו, רציתי להתקרב אליה עוד ועוד, חלמתי עליה בימים ובלילות, כל הזמן היא ליוותה אותי עד שביום חמישי חורפי וסוער היא הציעה לי לבוא לאכול אצלה מרק בצהריים במקום לאכול בעבודה, 'אף אחד לא צריך לדעת' היא חייכה כממתיקת סוד ואני נעניתי לה בשמחה. לבי פעם במהירות בכל הדרך לביתה, כולי רעדתי מפחד ומהתרגשות. כשהגעתי התשוקה השתלטה עלינו, חשקתי בגופה היפה ובשפתיה החושניות, טעמן היה מתוק, הפשטתי אותה בעדינות וכשראייתי התערפלה חשבתי שזו ההתרגשות שמציפה אותי. כשהתעוררתי בבית החולים סיפרו לי שהתמוטטתי, מכל המקומות בעולם דווקא שם בקן חטאיי תקפה אותי המחלה הארורה בפעם הראשונה. וניצה, היא ידעה, בטופס של האמבולנס רשומה הייתה הכתובת ממנה הגעתי, ואני בטשטושי לא השכלתי להסתיר את בושתי וכששאלה היכן הייתי עניתי בכנות, וכך חשפתי אותה לעיני חבריי לעבודה וצוות בית החולים שראו בסיפור שלנו רכילות עסיסית שמספרים במסיבות, והיא מעולם לא הטיחה בפניי את אשמתי, במקום זה היא מטפלת בי בעדינות האופיינית לה. מיכל נראית לי עכשיו כמו דמות בדיונית מסיפור שקראתי, היא כבר לא חשובה, מאז שגיליתי את המחלה מעטים הדברים החשובים לי. רק ניצה, הילדים והחטאים חשובים לי. ועתה השלמתי את משימת חיי, רשימה החטאים הושלמה ושוב עולה אותו הריח באפי.