אני בכלל מסיפור אחר

רעש צעקות מדירת השכנים העיר אותי משנתי, פקחתי את עיניי לחריץ קטן וראיתי את הנורה האדומה דולקת מעל לחלון חדרי. משמע השמש עדיין ברום השמיים ולא הגיעה שעת הקימה. אני שונא את הקיץ, השמש זורחת זמן רב מידי וזה מקשה על ההסגר, שעות החושך כולן מנוצלת על ידי הליכה לעבודה ואין שום זמן לבילויים בחוץ. עצמתי את עיניי וניסיתי ללא הצלחה להירדם, הצעקות של השכנים התגברו, גם הם, מן הסתם, סובלים מהקיץ. אחרי כמה דקות של הסתובבויות במיטה קמתי והתחברתי למדמה. אני משתדל לא להתחבר לעתים קרובות מידי, כדי לא להתמכר, אבל ברגעים כאלה, שהשמש מציפה את העולם ואני חנוק בבית, זה הדבר היחיד שעוזר לי לשמור על שפיות דעתי.

צעדתי ביער עבות. האדמה הייתה מלאה בפרחים צבעוניים, מסביבי פרפרים קטנים והשיקו כנפיים. צליל פיכפוף מים הגיע לאוזניי, התקדמתי לעבר מקור הצליל וראיתי נחל שמימיו זורמים באטיות, מתעקלים במורד היער. התיישבתי על שפת הנחל, חלצתי נעליי וטבלתי את רגליי במים הקרירים.

צווחה מקפיאה דם עוררה אותי מהפנטזיה שלי, התנתקתי ורצתי לכיוון דלת דירתי, פתחתי את הדלת וראיתי דמות דקיקה רצה לכיוון חדר המדרגות, הבחנתי בשיער בלונדיני שבצבץ מתחת למטפחת אדומה. "עצרי, מה קרה?” צעקתי, אך היא לא ענתה, היא כבר נעלמה כשדלת חדר המדרגות נסגרת מאחוריה. רצתי יחף בעקבותיה, פתחתי את דלת חדר המדרגות ורצתי אחריה, להפתעתי היא לא המשיכה למטה אלא עצרה בקומת הקרקע, שוב דלת חדר המדרגות נטרקה אחריה, פתחתי אותה שניות בודדות אחרי שנסגרה בטוח שאמצא אותה שם עומדת ליד הדלת, לא היה לה לאן לברוח כשהשמש עדיין בשמיים, אך הקומה הייתה ריקה. היא לא הייתה שם. הסתכלתי סביבי בחוסר אמון, לא הבנתי לאן היא נעלמה. קומת הקרקע לא מכילה אף דלת מלבד זו המובילה אל פני הקרקע, ולשם הרי אין סיכוי שיצאה. גם אם יש לה משאלה מוות, יש מנגנוני הגנה שמונעים מהדלתות החיצוניות להיפתח ביום, אך היא לא הייתה בשום מקום אחר. סרקתי את הקומה אך האישה נעלמה.

חזרתי לדירה מבולבל, לא הצלחתי להבין מה קרה, לאן נעלמה הדמות המסתורית. ההסבר ההגיוני היחיד למה שקרה היה שדמיינתי את האישה, כנראה משהו בשילוב של המדמה והמציאות שיבש לי את יכולת השיפוט. נשכבתי במיטתי ולאט לאט נרגעתי והתמכרתי לשינה.

צלצול חד הקפיץ אותי זה היה השעון המעורר שהזכיר לי שהשמש כבר כמעט שוקעת והגיע הזמן לקום ולהתארגן לעבודה. התלבשתי ויצאתי החוצה אל האבק המדברי. אני אוהב לצאת לפני החושך המוחלט, אוהב ליהנות מאשליה של אור לפני ששרידי השמש הקטלנית נעלמים לגמרי.

יצאתי לרחוב שהיו בו קומץ בני אדם צמאים כמוני לאוויר הצח לאחר ההסגר הארוך .

מעולם לא הרגשתי את קרני השמש על גופי. אני נולדתי לתוך המציאות בה השמש הפכה לאויב האנושות, נולדתי לחיים של חושך. בכל חיי שמעתי מהורי סיפורי ערגה לימים בהם השמש לא הייתה מסוכנת, לימים בהם קמו בבוקר והלכו לישון בלילה. אני מכיר את השמש רק בעזרת המדמה ולפי מה שהזקנים מספרים המדמה הוא חיקוי זול למציאות שאי אפשר לחקות. אנחנו מסתגרים בימים ויוצאים החוצה רק כאשר השמש שוקעת. ההורים שלי סיפרו לי שכשסבים שלי היו בחיים, כשהעולם היה מלא במים, השמים היו כחולים ומלאים בציפורים והאדמה הייתה מלאה בצמחיה ירוקה.

אני נולדתי לעולם מדברי בו הסכנה הגדולה ביותר אורבת לנו בשמי היום. הורי סיפרו לי שבהתחלה כשהשמש הפכה קטלנית בני האדם ניסו להמשיך לחיות לפי אותו לוח הזמנים הישן, נבנו מנהרות תת קרקעיות, נחסמו חלונות והחיים המשיכו כסדרן, בני האדם פשוט עברו לחיות ללא מגע אויר טבעי. אך מקרי ההתאבדות התרבו, הדיכאונות, והאלימות. המין האנושי מסתבר, זקוק למרחבים ולמגע הרוח על גופו, לכן הוחלט להפוך את השעון וכך לילה הפך ליום ויום לליל. בזכות זה אנשים יכולים לחוש את האוויר על עורם בדרך לעבודה ולא לחיות רק במנהרות תת קרקעיות אינסופיות.

חזרתי מהעבודה ברגע האחרון, ממש לפני שהשמש זרחה. הרחובות היו ריקים, רוב האנשים מעדיפים לנוע בשעה כזו במנהרות, אבל לא אני. אני לא מוותר על אף הזדמנות להרגיש את האוויר על עורי החשוף.

הבניין שלי היה מלא באנשי חוק, הם תשאלו את כל הדיירים לגביי הלילה הקודם. שני שוטרים, שוטרת נמוכה ושוטר שמנמן נכנסו איתי לדירה, הם רצו לדעת אם שמעתי משהו במהלך היום. הם סיפרו לי שהשכנים מהדירה לידי נמצאו הלילה מתבוססים בדמם, נראה שהם נרצחו באכזריות. המנקה שלהם שבאה הלילה לביתם מצאה אותם. המסכנה התעלפה ואחרי שהתעוררה הזעיקה את כוחות המשטרה. סיפרתי להם על הצעקות של השכנים שחשבתי שהיו מריבת אוהבים ועל האישה הבלונדינית המסתורית שיצאה לאור היום. הם הביטו בי בחוסר אמון. הם רשמו מה שאמרתי אך אמרו שהבלונדינית שלי היא כנראה תוצר של שימוש יתר מבדמה, הסברתי שאני לא מכור, ושזה היה אמיתי, אבל גם אני לא ממש האמנתי למה שראיתי בלילה.

למחרת ישבתי לבדי במסעדה על הקרקע ליד העבודה שלי בהפסקה, המסעדה הייתה כמעט ריקה, שמתי לב שבאחרונה יותר ויותר עסקים על הקרקע נסגרים, והעסקים למטה, במנהרות, תופסים את מקומם. נראה שהאנשים, בעיקר הצעירים, כבר התרגלו לחיות במנהרות, יש כאלו שחולפים עליהם ימים שלמים מבלי לחשוף את גופם לרוח, ימים שלמים מבלי להריח את ריח המדבר. אני לא מבין כיצד הם יכולים לחיות כך אני זקוק לאוויר כמו שתינוק זקוק לאהבת הוריו. אני עדיין מתרפק על זיכרונות לא שלי של חיים חופשיים בחוץ, על ימים בהם הכל היה טוב יותר. אמא שלי אומרת שאני שלמרות גילי הביולוגי הצעיר אני מתנהג כמו זקן בא בימים.

ישבתי במסעדה וניסיתי לשחזר את מאורעות היום ההוא, כל מה שזכרתי היה השיער הבלונדיני עם המטפחת האדומה והגוף הדקיק. לפתע נפתחה דלת המסעדה, סובבתי את הראש וראיתי בכניסה אישה בלונדינית עם עיניים כחולות מהפנטות, היא הניחה עליי את מבטה במשך כמה שניות, חייכה ופנתה לשבת על הבר. כשהיא ישבה הבחנתי בגבה הדקיק, צינה אחזה בי, היא נראתה דומה לאישה מהלילה ההוא, אבל לא הייתי בטוח שאני יכול לשפוט אם זאת היא, הרי ראיתי רק את גבה. לפתע נכנסו מסעדה שני השוטרים שתחקרו אותי ביום הקודם לגביי הרצח. הם התקרבו לעברי, הפניתי את ראשי לעבר הבר, חיפשתי את החשודה שלי, אך היא כבר לא הייתה שם.

השוטרים רצו לברר עוד פרטים על מה ששמעתי בלילה, רצו לדעת אם שמעתי דיבורים, אולי מישהו צעק משהו חשוב שם בלילה. אמרתי להם שלא שמעתי מה אמרו, רק צעקות רמות. הם לא נראו מאוכזבים מהתשובה שלי, להפיך הם נראו דיי מרוצים. בסוף, לפני שהם הלכו השוטר השמנמן חייך ואמר "נו, ומה עם הבלונדינית שלך, שוב נפגשתם בחלומות?”, חייכתי במבוכה, והבנתי שבזה שסיפרתי להם על האישה הפכתי את עצמי לבדיחה המשעשעת של זוג השוטרים המשועממים.

מאוחר יותר בבית התהפכתי במיטה, לא יכולתי להירדם, המחשבות הציפו את מוחי. לשווא ניסיתי לפענח את חידת האישה המסתורית. בסוף אחרי שעתיים של הסתובבויות התחברתי למדמה. חזרתי אל היער וטבלתי את רגליי במים הקרירים, אחר כך פרסתי מחצלת ושכבתי עליה, לאט לאט נרגעתי והתחלתי לנמנם. לפתע שמעתי צווחת אישה הקוראת לעזרה, קמתי והסתכלתי סביבי, ומרחוק מאחוריי אחד העצים ראיתי את הבלונדינית המסתורית שלי, היא הסתכלה עליי בעיניי קרועות לרווחה וצעקה "בוא" ואז החלה לרוץ, רצתי אחריה, שיערה הבלונדיני התנפנף בין העצים וכשקרני השמש פגעו בו היה נראה כאילו יש לה זר של יהלומים על הראש. המשכתי לרוץ בעקבותיה מתנשף כשלפתע היא נעלמה מאחורי אחד העצים ולא הופיעה שוב, רצתי עד לעץ אך היא לא הייתה שם, הבטתי מסביבי והתנתקתי מהמדמה בבהלה. איך זה קרה? מעולם לא נכנס אדם זר לתוך תוכנת המדמה שלי, גופי רעד, ניסיתי לנשום נשימות עמוקות על מנת להירגע. שתיתי כוס מים קרים וגופי עדיין רעד. חזרתי למיטה ונשמתי נשימות עמוקות, מקווה שהן יעזרו לי להירגע, ככל שחשבתי על מה שקרה הבנתי שיש לי בעיית התמכרות והזיות. לא יכול להיות שאני באמת ראיתי את הבלונדינית, הבעיה כנראה דיי חמורה כי ראיתי אותה גם מבדמה וגם מחוצה לו. לקחתי כדור שינה והלכתי לישון.

התעוררתי בפתאומיות מהשינה, פקחתי את עיניי וראיתי את הבלונדינית עומדת ליד מיטתי. מיד סגרתי את עיניי נשמתי נשימות עמוקות, מנסה להירגע, ידעתי שלא יכול להיות שהיא באמת שם. ספרתי עד עשר הלוך וחזור ורק אז העזתי לפקוח שוב את העיניים, החדר היה ריק, אף אחד לא היה בו מלבדי. שוב נרדמתי.

למחרת כשקמתי לא הייתי בטוח אם היקיצה אכן קרתה או שהיה זה חלק מהשפעת כדור השינה. כל היום הייתי מטושטש ודרוך, כל רחש הקפיץ אותי. המצב היה כה חמור עד שלפני הפסקת האוכל הבוס שלי הציע שאני אסיים את העבודה מוקדם ואלך הביתה לנוח. כשהגעתי לבית שמתי לב שדלת הדירה שלידי פתוחה וחשבתי שהשוטרים וודאי שוב בודקים אותה בתקווה שימצאו בדל מידע שיוכל לשפוך אור על הפרשה המחרידה. קיוויתי שהם לא יבחינו בי וישובו להציק לי על דמיונות השווא שלי, לכן נכנסתי מהר לדירתי. לא העזתי להתחבר למדמה, גם לא לקחת כדור שינה, לכן שכבתי במיטה וספרתי כבשים. משהו שסבתא שלי פעם לימדה אותי, זה אף פעם לא מרדים אותי, אבל זה עושה לי הרגשה טובה. לפתע שמעתי דפיקות על דלתי, הצצתי בחור המנעול וראיתי אישה בלונדינית, פתחתי את הדלת והנה היא עמדה מולי, הבלונדינית שלי בשר ודם. היא דחפה אותי, נכנסה לדירה ונעלה את הדלת. “מי את? מה את עושה פה?” שאלתי אך היא לא ענתה, היא סימנה לי להיות בשקט ומשכה אותי בזרועי לחדר השינה שלי. “מיד אני אסביר הכל, אבל עכשיו צריך להיות בשקט" היא אמרה. שוב דפיקות בדלת. לא עניתי. הדפיקות התגברו, ונשמע קריאה: “משטרה לפתוח". הבלונדינית לחשה "תפתח, אבל אל תגלה שראית אותי".

נגשתי לדלת ופתחתי אותה, בכניסה עמדו שני השוטרים שתחקרו אותי ביום של הרצח. הם שאלו למה אני בבית בשעה כזאת, הסברתי שלא הרגשתי טוב, ושהבוס אמר לי ללכת הביתה, הם אמרו שיאמתו זאת עימו. אחר כך אמרו שהדירה לידי ,שנחשבת עדיין לזירת רצח, נפרצה ושאלו אם ראיתי או שמעתי משהו. אמרתי להם שלא, פשוט באתי הביתה ונכנסתי ישר למיטה. היה נראה שהתשובה שלי סיפקה אותם והם נפרדו ממני, התחלתי לסגור את הדלת אך רגלה של השוטרת נדחפה קדימה מנעה ממני לסגור אותה. “אפשר להשתמש בשירותים?” היא אמרה ומבלי לחכות לתשובה דחפה את הדלת ונכנסה. “זה פה?” שאלה והלכה לעבר חדר השינה שלי, “לא" צעקתי ורצתי לחסום את דרכה, אך היא הקדימה אותי. הבטתי מסביב בבעתה אך החדר היה ריק. אחר כך היא יצאה והמשיכה לשירותים. בינתיים השותף שלה הילך בדירתי כאילו הייתה שלו, מסתכל סביבו בוחן כל פרט. הבלונדינית לא נראתה בשום מקום. בראש שלי התרוצצו מחשבות, למה לא סיפרתי להם שהיא פה? למה אני מסייע לרוצחת? מה לעזאזל אני עושה? אבל בכל זאת לא יכולתי להביא את עצמי לומר להם כלום. “אתה רועד" אמר השוטר, “מאז הרצח אני לא מרגיש טוב" השבתי. “לאזרחים שומרי חוק אין ממה לפחד" אמרה לפתע השוטרת שיצאה בדממה מהשירותים,” אנחנו שומרים עליכם” הוסיפה בקול שלא ברור אם אמור לאיים או להרגיע. חייכתי חיוך רפה. היא הודתה לי על השימוש בשירותים והם עזבו את הדירה. חיכיתי כמה שניות ליד הדלת עד שלא שמעתי את צעדיהם והלכתי לחדר השינה. על המיטה שלי שכבה הבלונדינית על צידה, ראשה היה מונח על יד שמאל והיא חייכה. “כבר חשבתי שהם יישארו לישון כאן" אמרה. “לאן נעלמת?", “אני לא מגלה סודות מקצועיים" אמרה וחיוך ממתיק סוד על פניה. “כל זה משחק בשבילך? את רוצחת חפים מפשע בשביל הכיף?”. “תפסקי להיות כזה רציני" היא אמרה והתקרבה אליי, צעדתי לאחור ונתקלתי בקיר, והיא צחקה והתקרבה אליי, היא תפסה את דש חולצתי ומשכה אותי אליה, הריח שלה היה משכר, היא הצמידה את שפתיה לשלי ואני כבר לא יכולתי להתנגד לה, הרגשתי איך גופי חובר לגופה ורוקד אתו ביחד ריקוד אהבה חושני.

צלצול חד באוזניי ואור המנורה שמעל מיטתי מסנוור אותי. קול מהמדמה אומר "התכנה שמש קטלנית הסתיימה”.

אני בטוח שלא התחברתי למדמה, מה קרה? אני מזדקף ומרגיש מסחרחר, בחילה, "החיישנים מראים על לחץ דם גבוה ודופק מהיר, נא להישאר בשכיבה ולא לקום" שוב הקול שמגיע מהמדמה.

"בדקות הקרובות עלולה להיות אוריינטציה ואמנזיה קלה שתעלם תוך כשלוש דקות, אנא הישאר רגוע"

הנשימות שלי מהירות, למה הידיים שלי כל כך דקות? אני מתנשף. יש לי צורך עז להקיא, אני רץ לשירותים ומקיא, אחר כך אני הולך לברז ושוטף את פניי, מנסה להירגע. מרים את ראשי, מי זאת הבלונדינית הזאת שמסתכלת עליי במראה?