אוקיי הפרק הזה הוא סוג של תשובה לשאלה למה ביל נטש את אבא של קריסטין,
ולמה ביל נטש את מרי. הפרק קצת מסובך, חלקכם יותר יאהבו וחלקכם פחות. אז בלי מילים
מיותרות הנה הפרק האחרון...
פרק 22
הדפים נגמרו לא היה המשך, אז זהו? זה הכול? חשבתי לעצמי.
שמתי את היומן והדפים על השידה והלכתי לישון.
קמתי בבוקר, זה היה יום שבת, אין לימודים, הפניתי את מבטי לשידה ופתאום
שמתי לב שגם הדפים וגם היומן נעלמו.
"אמא!"
"מה?" שאלה באדישות,
"נגעת אולי במחברת שהייתה על השידה שלי?"
"לא" אמרה. זה לא הגיוני, אין מצב שזה פשוט נעלם?! או אולי כן?
"אני הולכת לאמילי אני יחזור יותר מאוחר" אמרתי לאמי ורצתי לחדר.
לקחתי את התמונה הראשונה של סבתא מרי וביל, הסתכלתי מאחורה על הכתובת
ויצאתי לדרכי.
רחוב הורדים מספר 15 זה היה הבית. בית פרטי מאט ישן, דפקתי על הדלת מספר
פעמים, היא נפתחה ומולי עמדה אישה זקנה, זאת שהייתה בהלוויה.
"ביל בבית?"
"כן קריסטין, את יכולה להיכנס" אמרה בחיוך, היא זכרה את שמי,
ראיתי בסלון עוד זוג זקנים ביל ועוד אחד. התיישבתי על ידם,
"אממ.. יש לי מספר שאלות ביל"
"בסדר"
"ואני מנחשת שאתה טום" הצבעתי על זה שישב על יד ביל,
"האחד והיחיד" אמר בחיוך,
"ואת.. קלואי?" שאלתי והם התפוצצו מצחוק,
"לא, אני קטיה"
"מה?! באמת אתם בסוף ביחד, את וטום?!" אמרתי מאושרת כאילו מישהו
גילה לי את הסוף של ספר טוב,
"כן" אמרה שוב בצחוק פעמונים קל,
"אז מה השאלות?" ביל עורר את צומת לבי,
"המון דברים מוזרים היו לי עם היומן, בהתחלה נישפך עליו מיץ אך שום
דבר לא קרה, אחר כך מישהי לקחה לי את היומן וכל המילים נעלמו וכשאני קראתי הכול
חזר, ובסוף היומן לפתע הופיע סימן של מפתח ומנעול, אבל השיא היה היום.."
"היומן נעלם" ביל השלים את דברי בחיוך,
"איך אתה יודע?" שאלתי,
"זה יומן מוזר, את בטח לא תאמיני, אבל שום דבר לא יכול לקרות לו והוא
מתגלה רק למישהו אחד כל פעם. לא משנה מה, את תקראי איך שהוא את כל היומן גם אם הוא
חתוך לשניים, איך שהוא תקראי כל חלק גם אם הוא בשני מקומות שונים בעולם, ואחרי
שסיימת לקרוא הוא יעלם ולא ישאיר סימן שהיה קיים"
"אבל התמונות הן נשארו, עובדה מהתמונה הראשונה לקחתי את הכתובת"
הכנסתי יד לכיס להוציא את התמונה אבל הכיס היה ריק, הוא רק חייך והבין מה קרה,
"איזו תמונה?" אמר בצחוק, הוא ידע שהיא נעלמה,
"אז איך זה נגמר? איך זה הגיוני שאני הנכדה שלך?"
"את מה?" שאל מופתע,
"מה זאת אומרת אני קריסטין קאליץ?!"
"זה לא יכול להיות" אמר בשוק,
"עכשיו זה הגיוני" דיבר בשקט כאילו לעצמו.
"אוקיי אז זה ההמשך, אני ומרי יצאנו די הרבה זמן 10 שנים ליתר דיוק. אבל
אז הייתי חייב לנסוע לסיבוב הופעות של חצי שנה, מרי וקטיה לא יכלו לבוא איתנו. יום
לפני שעזבנו טוב אממ.. עשינו את זה את יודעת... כמובן שלא פעם ראשונה אבל הפעם
היחידה שלא נזהרנו, כנראה באותה תקופה מרי נכנסה להריון עם אחד ההורים שלך.."
"אבא שלי" עניתי לו,
"אז זה בן.. בקיצור היא רמזה לי משהו על ילדים וחתונה, אבל אז אמרתי
לה שאני לא יכול להתחתן כי זה יגמור את הקריירה שלי ושל כל הלהקה, שלא נדבר על
ילדים, ושטוב לנו עכשיו אז למה להרוס לאט לאט הקשר נותק וכשחזרתי היא לא הייתה,
אפילו קטיה לא ידעה איפה היא, היא פשוט נעלמה, חיפשתי אותה המון זמן, להתנצל להגיד
לה שאני רוצה ילדים אך לא מצאתי אותה. ביום החתונה של טום וקטיה היא הופיעה, ומאז
אמרתי לה שאני כן רוצה ילדים, שאני רוצה להתחתן איתה שאני אוהב אותה, ומאז ועד יום
הפטירה הינו יחד"
"זה לא הגיוני, למה אף פעם, אף אחד מהמשפחה שלי לא ראה אותך, ואתה לא
אותנו?"
"מרי לא סיפרה לי שהיה לנו ילד, ומעולם לא ראיתי אותו"
"טוב זה אמא שלי סיפרה לי, היה למרי קשה לגדל את אבא שלי לבד, לכן
נתנה אותו לאימוץ, ורק אחרי גיל 18 אבא שלי רצה לראות שוב את אימו המקורית, אבל
מוזר שהוא אף פעם לא ראה אותך"
"כנראה מרי ניסתה להסתיר אותנו אחד מהשני, היא לא רצתה לגלות לי שיש
לה ילד ממני"
"זה לא הגיוני למה שהיא לא תרצה?"
"כי הילד הזה לא ממך!" פתאום קטיה התפרצה לשיחה,
"מה?!" –"מה?!" אני וביל אמרנו יחד,
"אחרי החתונה שלי ושל טום, אני ומרי דיברנו קצת והיא סיפרה לי על
הילד, היא סיפרה לי שהוא היה טעות, הוא לא ממך"
"ולא סיפרת לי עד היום?!" ביל התעצבן,
"אני מתנצלת אבל לא יכולתי, הפתחתי לה, היא הייתה החברה הכי טובה שלי,
נשבעתי לה לא לספר, במיוחד לא לך"
"אז למה קוראים לי קריסטין קאוליץ?" שאלתי מבולבלת,
"כנראה היא אימצה את שם המשפחה של ביל, וסיפרה לכולם שלאבא של הילד קוראים
ביל, כדי שלא נדע מי האבא האמיתי"
"וואו" ניסיתי להקל הכול,
"איך קוראים לאבא שלך?" ביל שאל,
"ווליאם" הוא רק גיחח,
"מה?" שאלתי,
"זה השם המלה שלי, וויליאם קאוליץ טרומפר, איפה הוא היום?"
"הוא מת לפני 13 שנים כשהייתי
בת שנתיים"
"עכשיו זה די ברור" קטיה אמרה , "בן כמה היה כשנפטר?"
"אמ.. אמא שלי הולידה אותי כשאבא שלי היה מאוד מאוד צעיר, אבא שלי היה
בן 19 ומשהו, ואמא שלי בת 20 כשהיה בן 21"
"ואמרת שרק בגיל 18 אבא שלך חזר לאימו האמיתית" קטיה שאלה,
"כן"
"טוב זה די קל, אז מרי הייתה צריכה להסתיר אותו רק שלוש שנים, זאת לא
בעיה גדולה, וחוץ מזה יכול להיות שראית אותו ביל ואפילו לא ידעת מי הוא" קטיה
אמרה, די מסופקת מזה שהצליחה לפענח את התעלומה,
"איך הוא נפטר?" ביל שאל,
"הוא נפטר במלחמה"
"אני מצטער"
"כן, זה בסדר"
"אז בעצם אתה ומרי לא נפרדתם חייתם יחד עד היום" אמרתי שמחה,
"כן חוץ מהפרידה הקצרה ההיא, לא נפרדנו לעולם, אני מאוד אוהב אותה
ותמיד אוהב רק אותה". השעה כבר נהייתה מאוחרת הייתי חייבת לחזור הבייתה.
כשהגעתי עליתי לחדר, ונשכבתי לישון, המון מחשבות עלו לי בראש. שמחתי שביל
לא נטש אף אחד, והוא ומרי כן חיו יחד עד שהמוות הפריד ביניהם, ואם מחשבות אלו
נרדמתי...
לאחר שבוע הלכתי שוב לבייתם אבל אף אחד לא ענה,
"היי" שכנה הגיעה אלי,
"מה את רוצה?" שאלה,
"אני מחפשת את משפחת קאוליץ"
"לא שמעת מה קרה?"
"לא"
"הם נסעו לאיפה שהוא לא מזמן ועברו תאונת דרכים קשה, והם לא הצליחו
לשרוד, היא הייתה קשה מאוד" השכנה הלכה ואני נשארתי עומדת, גשם התחיל לזלוג
מהשמיים, הרמתי את מבטי למעלה. אני לא עצובה חשבתי לעצמי, אני אפילו שמחה, כי אני
יודעת שהם במקום טוב יותר עכשיו, ביל יפגוש את אבא שלי, ושוב יהיה עם מרי, רק
שהפעם לנצח...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
