והרוח ההיא מהחלון ההוא, בתוך עשן הסגריה ההיא, בבית ההוא, כשהייתי כל כך קטנה במלחמה מול עולם גדול, וזה נראה רחוק כל כך והלוואי יכלתי לבקר שם. לומר לה היי מה שלומך? את יודעת, יום אחד את תתאהבי בכל מי שהיית, תאספי את המספרים והמילים ותחבקי חזק חזק באהבה, תרוצי סביב כל האטמוספרה במירוץ נצחון. ואולי ואולי אז את לא היית מצליחה. יש סיבות ויש דברים ומה זה כבר משנה...
אז פעם היינו כל כך מצחיקים. להגיע מוקדם בבוקר להופעה שמתחילה רק בערב. לחכות ולהתרגש ולהעיד שזה היום הכי מאושר בחיים... איזה מצחיק הא, כל כך תמים כאילו והלוואי יכלתי לבקר שם ולראות וגם תמונות כמעט ואין, שנאתי להצטלם. שנאתי להיות.
ואחרי כל זה, אני לא יודעת איך זה קרה ומה השתנה, אבל אני כבר לא. מי היה מאמין אבל אני כבר לא היא.
אין כבר הפרעות אכילה. אין שגעון. אין בולשיט. לא להאמין שזה נגמר. נשאר זכרון ועצב ונוסטלגיה של טעם רקבון קסום, אבל אני אני כבר לא היא.
ואני יפה ודי שמחה וכל החיים עוד לפנינו, אבל איכשהו לפעמים כל כך בא לי לחזור, לבקר שם בחלונות העקומים, שתלויים באוויר, ולמשהו זה נראה כל כך מקסים.
בתוך ההזיה... דיסוציאציות, לישון על התקרה, בגרות בהסטוריה הפכה לאנייה... באוקיינוס צבעוני ואהבה גדולה ופנסים זוהרים, וכבישים ארוכים, והשמיים, מעולם לא היו יפים יותר.
ואז סוף העולם, חלליות, מלחמה, נולדנו מחדש, משהו רוחני, משהו חדש, קצת נועז קצת משוגע, הם שם, הם כאן, אנחנו ראינו אותם, ולמי כבר לספר הוא היה צוחק, לאהוב פינק פלויד בתוך טראקים של אינפקטד מאשרום ולהאמין בחייזרים והם האלוהים.
קצת כימיה וקצת מהטבע, וקצת תה חזק וטבק חדש.... כן, זה מה שהוסיף לך פס על הפנים. ואולי גם שיערה לבנה...
ועכשיו, בתוך המכונה המהירה. עבודה וילדים וכסף ובית. אבל בין כל זה, השמיים הפכו ליפים פי חמש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
