איך פגשתי את אבא

ילדים, לספר להורים שלכם שאתם הומו זה דבר לא פשוט בכלל. (למרות שאתם יודעים שאני ואבא נקבל אתכם בדיוק כמו שאתם... כל עוד אתם מאושרים). אם אתם זוכרים, בתחילת הדרך אביכם עדיין התלבט. אבל מהר מאוד הוא הבין מעל לכל צל של ספק שהוא בקטע של בנים, ואין מה לעשות - חייבים להתמודד. מאז בעצם, הוא התחיל לחפש את אבא.

קשה לומר מתי נפלה עלי ההחלטה, אבל אי שם קצת אחרי גיל 22, הבנתי שזהו, אני הומו, ואין סיבה להתבייש בכך או לשמור את זה בסוד. אמנם כמו שאתם מכירים את אביכם, לצעוק את זה בראש חוצות עם דגלים ובלאגנים זה לא בדיוק הסגנון שלי, אבל לספר לאנשים הקרובים לי זו בהחלט אופציה מתקבלת על הדעת. מהר מאוד החברים שלי נחלקו לשניים - הרוב המוחלט שלא ידעו דבר על החיים הסודיים שלי, ו2-3 יחידי סגולה (שהספקתי כבר לספר לכם עליהם) שידעו על ואפילו הכירו את הבחורים בדרך לאבא. למה לא סיפרתי לכל שאר החברים? זה קצת מורכב, אבל מה שאמרתי לעצמי באותו זמן היה שאלה חברי ילדות, והדבר האחרון שאני רוצה הוא שאיזה חבר כזה יספר להורים שלו, וכשהם יפגשו את סבא וסבתא שלכם באקראי בסופר - הם יפלטו משהו לא לעניין.

ככה הבנתי שסבא וסבתא שלכם חייבים לשמוע על זה ממני, ולא מאף אחד אחר - זה היה חוב של כבוד ממני אליהם. מהר מאוד התברר לי, שעם כל ההחלטות האציליות האלה שלי, יוצא שעד שאני לא מספר להורים שלי - אני גם לא יכול להמשיך לספר לשאר החברים שלי. מה שגרם לי ערב אחד להשבע שעד יום הולדת 23 אני חייב לספר לאבא ואמא שלי שאני הומו ויהי מה.

למצוא תזמון נכון כדי לספר להורים שלך שאתה הומו זה אף פעם לא דבר פשוט. הייתי כמעט קרוב ללספר להם פעמים רבות מידי, אבל תמיד זה היה איכשהו לא מתאים, ואז זה היה לפני החופשה שלהם בחו"ל או איזה אירוע משפחתי שלא רציתי לקלקל עם בשורות איוב. העניין נדחה ונדחה, ובינתיים התחבטתי באשר לדרך האופטימלית לספר להורים שאני הומו. אז כן, חיפשתי באינטרנט, שאלתי חברים, חשבתי בעצמי - ולצערי לא מצאתי שום דבר מועיל, לא מאמר קסום שנותן 10 טיפים ליציאה מהארון, לא סיפורים של אנשים שכבר עברו את זה - גורנישט. אולי אז האינטרנט היה פחות מפותח, ועדיין לא דיברו כל כך הרבה על הנושא, מה שבטוח - הייתי חייב לחשוב לבד על האסטרטגיה.

הנקודה המרכזית שלגביה התלבטתי היתה - האם לספר לשני ההורים יחד או לכל אחד לחוד?

תמיד יש את הילדים של אמא ויש את הילדים של אבא (או במקרה שלכם, ילדים - הילדים של אבא או הילדים של אבא...). אביכם היה קצת ילד של שניהם... לא באמת הרגשתי לא בנוח עם אף אחד מהם (או שאולי לא הרגשתי לגמרי בנוח עם אף אחד מהם?). בכל מקרה - מהר מאוד הבנתי שאין פה הרבה ברירות, אני רוצה לספר לשני ההורים שלי שאני הומו יחד. למה? כדי שאף אחד לא יחשוב שהשני ידע קודם. מכיוון שלא מצאתי בשום מקום הדרכה לגבי מה עדיף, החלטתי לסמוך על האינסטינקטים.

מובן שהטרידה אותי השאלה איך הם יקבלו את זה... וקצת היה קשה לומר. זכור לי שכשהייתי קטן ראיתי עם אמא איזשהו סרט או כתבה בטלוויזיה, ולפתע נראו על המסך שני גברים מתנשקים. אמא מיד צעקה "איכס!" והעבירה ערוץ. הרגע הזה נחרת לי בזיכרון, ותמיד כשחשבתי על תגובה אפשרית הוא צץ. אבל מהיכרותי עם סבא וסבתא שלכם ידעתי שהם לא יזרקו אותי מהבית או משהו כזה, במקרה הגרוע הם לא יסכימו לדבר על זה. לכן הבטחתי לעצמי לעזור להם להתמודד ככל האפשר, אבל גם לא לעשות להם חיים קלים. לא התכוונתי לתת להם תקוות שווא לגבי בחורות או נישואין עם אישה - החלטתי ללכת עם זה עד הסוף ולהתעמת עם כל טענה שתגיע (וידעתי שיגיעו...).

תחושת הבטן שלי אמרה שכדאי יהיה להתרחק מהבית לאיזה שבוע מרגע הפלת הפצצה, כדי להמנע ממתח מיותר וכדי לתת לכולם זמן לעכל. זה דווקא הסתדר טוב כי גרתי בבסיס באותה תקופה, ולכן היום שנראה הכי לגיטימי לספר בו היה יום לפני שאני חוזר לבסיס, בערב. ככה בבוקר יהיה קצת מוזר, ואז כשאשוב מהבסיס אחרי שבוע הם יהיו כבר אחרי עיכול החדשות.

אז לאחר דחיות מרובות מכל מיני סיבות מטופשות הגיע השבוע הגורלי והבנתי שאין דרך חזרה, השבוע זה קורה. יומיים לפני שהייתי צריך לחזור לבסיס היינו רק אני ואמא שלי בבית, ואכלנו לנו ארוחת צהריים. לפתע אמא זרקה שאלה (שכנראה היא חשבה עליה הרבה זמן מראש):

"תגיד... לרביב יש חברה?"

סבא וסבתא שלכם הכירו את רביב ידידי כבר שנים רבות, הם אפילו ידעו שהכרנו באינטרנט, ולא היתה להם בעיה מיוחדת עם זה. אבל בפעם הראשונה נראתה התעניינות בסטטוס הזוגיות של רביב. כמו שאתם יודעים, רביב היה גם הוא הומו, ולא רק זה - לרביב היה בן זוג קבוע. אז בנקודה הזו עמדו בפני אביכם מספר אפשרויות -

שקר לבן:

"כן, למה?"

טכנית, לא שקר:

"לא, למה?"

האמת:

"לא, יש לו חבר."

בכל יום אחר, אביכם היה בוחר באפשרות השניה וממשיך הלאה בחייו. אבל למחרת היה מתוכנן היום הגדול - זה שבו עולמם של הורי יתהפך ויפול להם האסימון שפשוט סירב ליפול במשך כל כך הרבה שנים. אז בהחלטה של שניה, וכדי לעשות את הבשורה טיפה פחות מזעזעת, החלטתי דווקא ללכת על האמת.

תגובתה של סבתכם היתה מפתיעה לא פחות -

"באמת?! כמה זמן אתה כבר יודע שהוא סוטה כזה?"

באותו רגע יכולתי לחשוב רק דבר אחד...

אוי.

מחר אני אמור לספר למי שקראה כרגע להומוסקסואליות "סטייה" שגם אני כזה.

בהצלחה לי!

מובן שמיד הזדעקתי ויצאתי להגן על רביב המסכן (ועל עצמי) שלהיות הומו זה בכלל לא נורא. והוא מאושר עם חבר שלו, והכל יופי טופי אצלם.

אבל איכשהו התפשטה לי לאט לאט בבטן מועקה כזו.

זה לא שכעסתי על אמא שלי, ידעתי שזה עולם שהיא לא הכירה מעולם, וגם במקומות שבהם היא התחנכה לא היה שום דבר כזה. אבל בכל זאת, מעודד זה לא היה.

למזלי השיחה נקטעה כי הייתי חייב לזוז לחברים לכמה שעות.

כשחזרתי אמא לא היתה בסביבה, והלכתי לחדר שלי כדי לעבוד על המחשב. כעבור זמן מה אמא הופיעה בכניסה לחדר. זה לא היה סימן מעודד כל כך, היא בדרך כלל לא באה לחדר שלי, ובטח שלא סוגרת את הדלת אחריה ומתיישבת על המיטה. בדרך כלל אם אני שקוע במחשב ועונה לה בחוסר סבלנות היא מבינה את הרמז... קיוויתי שגם הפעם זה יעבוד.

היא שאלה שאלות על רביב. נאלצתי לענות לה... כמה זמן הם כבר יוצאים? ואיך הם הכירו? וכמה זמן אני יודע שרביב הומו? וההורים שלו יודעים? על הכל עניתי, ואפילו השתדלתי לפרט.

הבעיה היחידה היא שאחרי כל השאלות על רביב הגיעה שאלה אחת אחרונה:

"ואתה, לא הומוסקסואל, נכון?"

מה כבר אפשר לענות לשאלה כזו יום לפני שתכננתם לספר להורים שלכם? "חכי למחר"? "לא יודע, נגלה מחר בערב!"? היתה רק תשובה אחת שיכולתי לענות:

"למה לא?"