איך פגשתי את אבא

ילדים, ספר חוקי ההיכרות של אביכם נכתב בדם. או לפחות ביזע ודמעות, אחרי המון דייטים כושלים ומסוכנים. טוב, לא באמת, יותר כמו אחרי קצת מחשבה והגיון בריא (שהבאתי מעולם הסטרייטים). ולכן חשוב מאוד לפעול על פיו. אך למרות ההקדמה המאיימת הזאת, חשוב גם לא לקחת את החוקים לאקסטרים, אחרת אתם עלולים לפספס את המטרה.

את ירדן הכרתי באטרף, אתר היכרויות הגייז הידוע לשימצה. ירדן היה עוד הצלחה של שיטת הסינון הפסיבית שלי. נו אתם לא זוכרים?

שיטת הסינון הפאסיבי אומרת "תזרעו פתיונות בכרטיס שלכם והדגים כבר יגיעו", אין צורך לעבור על כל הכרטיסים באתר.. גם ככה 99.99% מהם לא רלוונטיים. מה זה פתיונות? חלקים קטנים מהאישיות שלכם שאולי יעשו את זה למישהו אחר, מטבע הדברים הם חייבים להיות בצורת מילים - ציטוט משיר או ספר, משפט מתוחכם וכו'. אגב, אם כולם יעבדו בשיטת הסינון הפאסיבי - כנראה שהאתר יחדל מלהתקיים, אבל למזלנו יש שם לא מעט מסננים אקטיבית. ולא רק מסננים.

בכל מקרה, איפה הייתי? אה כן! ירדן פנה אלי אחרי שהוא ראה ציטוט משיר שכתבתי בפרופיל. לא שיר טראשי ושחוק, אלא משהו יותר מתוחכם כמובן. ככה אתם מכירים אותי ילדים?

מהר מאוד עברנו לדבר במסנג'ר, כי תחלופת ההודעות הראשונית עבדה טוב יחסית. ירדן היה מושבניק, וגם סטודנט לתואר ראשון - למד ביום ועבד במשק בלילה, או משהו כזה. הוא גם היה מאוד בארון, וכשאני אומר "מאוד" אני מתכוון לזה שאף אחד לא ידע שהוא הומו (חוץ מכמה חברים וירטואליים שלא נחשבים כל כך). נכון ילדים, לצאת עם ארוניסטים זה תמיד בעייתי ומסובך - אבל אביכם היה בתקופה סלחנית, ולכן נתתי לחגיגה להמשיך.

בתקופה ההיא חזרתי יומיות מהצבא, ולכן גם כשהיינו צריכים לסיים את השיחה כדי ללכת לישון - היה אפשר בקלות להמשיך אותה למחרת. ובאמת, יום למחרת המשכנו בשיחה, והתחלנו להכיר אחד את השני לעומק. מקום מגורים, אחים ואחיות, תחביבים וגם סתם הגיגים של השעות הקטנות של הלילה. בגלל שירדן היה כל כך בארון היה לו די נוח שלא דרשתי ממנו באופן מיידי תמונה ולאט לאט הוא הרגיש יותר בנוח לחשוף את נפשו הארוניסטית בפני.

לירדן היה קשר אחד בלבד עם בחור לפני שהתחלנו לדבר, וגם הוא כנראה היה בוסרי למדי, כך שיותר מידי ניסיון לא היה לו. לא התייחסתי לזה בהכרח כמשהו רע, אבל זה בטח לא האיץ את העניינים.

כך המשכנו לדבר מידי ערב, שיחות ארוכות ונהדרות, מאתגרות, מצחיקות... ולאט לאט התחלתי לצפות לשיחות היומיות האלה. בשלב מסויים ירדן כבר הסכים שנחליף תמונות, והשד לא היה נורא כל כך - הוא נראה חמוד מאוד (למרות שאף פעם לא כדאי לשפוט לפי תמונות). השיחות האלה המשיכו, עד שלאחר שלושה שבועות של שיחות מידי ערב החלטנו שאולי הגיע הזמן להפגש. החלפנו טלפונים ודיברנו קצת.. השיחה היתה מעט מוזרה, אבל זה לא שאביכם טוב מידי בטלפונים בעצמו...

בכל מקרה, ירדן הציע להפגש בשישי בצהריים, כי זה היה הזמן היחיד שהתאפשר לו לקחת את האוטו. למרות כל מה שאני חושב על דייטים בשישי בצהריים, החלטתי להסכים לבקשה בצעד חריג. הרגשתי כבר די קרוב לירדן, וההתרגשות מלפגוש אותו לא אפשרה לי לחכות יותר מידי...

הזמן הגיע וירדן בא לאסוף אותי במכונית של ההורים שלו. מכונית די ישנה למראה, בתוכה יושב בחור מעט דומה לתמונות, אך הרבה יותר דומה לחוואי. זה לא שהוא חבש כובע בוקרים, אבל איכשהו בזיכרון שלי הוא כן...  בכל מקרה, הלכנו לשבת באיזה בית קפה מקומי ולקשקש קצת על הא ועל דא. הדייט עצמו זרם בצורה סבירה, אבל משום מה הרגשתי שזה היה יותר כמו קפה עם חבר ותיק מאשר דייט. פשוט לא הצלחתי להסתכל על ירדן בצורה רומנטית...

החשבון שולם, ירדן הסיע אותי בחזרה הביתה - ומבחינתי לא היה ספק, הושטתי יד ללחיצה ונפרדתי ממנו לשלום.

איך קרה שפגישה פנים אל פנים עם בחור שיש לי איתו כימיית-מסנג'ר מטורפת תהיה פחות מנגיעה בגן עדן? האם זה היה בגלל שישי בצהריים? האם בגלל שהוא נראה לא כמו שדמיינתי? האם בגלל צורת הדיבור שלו והשמיעה של הקול? או שאולי ההתנסחות שלא בכתב שהיתה פחות מתחכמת?

ואולי פשוט חיכינו יותר מידי זמן ופספסנו את המומנטום? כנראה שאף פעם לא אדע...

מה שכן למדתי מירדן זה שלמרות שאסור להתקדם מהר מידי (נגיד להפגש באותו הערב), אסור גם להתקדם לאט מידי - כי משהו בקסם מתפוגג. מה זה לאט מידי? תלוי מאוד בסיטואציה... עם אבא שלכם התקדמתי אולי הכי לאט שיש, ועדיין - זה הרגיש הכי נכון בעולם.

ילדים, לאביכם תמיד היתה תיאוריית קונספירציה שהתאמתה ביותר מידי מקרים - דווקא כשאתם בקשר או בהפוגה מדייטינג, מגיעים כל הבחורים השווים ומנסים את מזלם. זה משהו בהורמונים שמושך אותם, או הקרירות הסקסית שאתם משדרים. עוד לא החלטתי. אבל זה בטוח עובד, וזה תמיד גורם לכם לעמוד בפני דילמות מפתות ולא פשוטות.

כך קרה שמספר שבועות אחרי שקובי החליט לסיים את יחסינו, הכרתי באטרף את ליאור. זה היה חמישי מאוחר בערב, ולאחר החלפת דין, דברים ואפילו תמונות, עברנו לשוחח במסנג'ר. ליאור היה קצין בחיל המודיעין, בעל מראה חביב ביותר, ובעיקר איש שיחה כלבבי. זה די מצחיק כשחושבים על זה, העובדה שציינתי בכרטיס האטרף שלי שאני קצין גרמה לשני סוגים של אוכלוסיות לפנות אלי בקביעות - קצינים (בעבר או בהווה), או כל מיני אנשים עם תסביכי קצונה (נפילי בה"ד 1, סתם חיילים עם ראש גדול שלא מיצו את הפוטנציאל שלהם - וכו'). בכל מקרה לגבי ליאור - משהו בשיחה איתו באמצע הלילה הרגיש מאוד כיפי וזורם, ומהר מאוד גם גילינו שאנחנו גרים בקרבת מקום. מה שגרם לו להזמין אותי לקפה למחרת היום.

באותה תקופה שאחרי קובי, ושבועיים לפני הטיסה הגדולה שלי לחו"ל ולמעבר תפקיד, לא רציתי להתחיל שום מערכת יחסים חדשה. היה לי ברור לפי חוק הרצף שאי אפשר לקטוע לחודש מערכת יחסים שנמשכה רק שבועיים. העדפתי לקחת פסק זמן מבחורים, ולהתחיל שוב לאחר שאחזור. בתקווה ע"י חידוש מערכת היחסים הבלתי גמורה עם קובי. אז עשיתי מה שלא עשיתי מעולם לפני והסברתי יפה לליאור שכרגע אני לא מחפש קשר. אני לא בטוח איך ליאור פירש את האמירה הזאת (בדיעבד אפשר להבין אותה בכל מיני דרכים לא ראויות...), אבל הוא הרגיע אותי שגם לו לא ממש ברור מה הוא מחפש ולא יקרה כלום אם נחלוק איזה קפה לא מחייב.

בליאור היה משהו קיבוצניקי כמו שאני אוהב, יכולתי לראות את זה בין השורות, היה לי ברור שהוא מאלה שמסתובבים עם שורש וג'ינס (סמיילי מאוהב). אז בלי לחשוב יותר מידי - נתתי לו את מספר הטלפון שלי. הוא הופתע מהישירות, והחזיר במספר טלפון בעצמו. סיכמנו שנשוחח למחרת בצהריים, כדי לתת לשנינו הזדמנות לישון עד מאוחר. 

למחרת בצהריים הוא הציע לי להפגש לקפה שחור, על גזייה, באמצע העיר. אני חייב לציין שאהבתי מאוד את הקונספט, אבל פחות אהבתי קפה שחור. למעשה, עדיין אני לא סובל קפה שחור, והצעתי בנימוס להמיר את הקפה בתה. ליאור פחות זרם עם הרעיון והציע חלופות - קפה בבית קפה, או אפילו גלידה. למותר לציין שזה היה אחר צהריים קיצי וחם ולכן גלידה נשמעה כמו פתרון אטרקטיבי ביותר! ליאור היה מחוסר רכב, ולכן קבענו שאני אאסוף אותו ונלך יחדיו לאכול קצת גלידה. 

כעבור מספר לא רב של דקות עלה לרכב בחור חביב מאוד, עם ג'ינס ושורש (אמרתי לכם!), שהיה דומה לתמונות שראיתי אך ערב לפני. השיחה מיד זרמה לה לכל מיני מחוזות. קנינו גלידה בגלידריה ישנה כזאת - עם גלידות בטעם פירות תעשייתי, אבל בטעם של ילדות, והלכנו לשבת לנו בגן ציבורי שקט בקרבת מקום. הוא עשה רושם באמת מקסים, בחור חריף ואינטליגנטי אך עם זאת קליל ומשעשע. דיברנו על מגוון נושאים, כולל על חוויות שלנו מעולם הדייטינג בקהילה הגאה, ועד לדברים שעשינו בצבא ומדוע אנחנו גאים בהם. כעבור כשעתיים התקפלנו חזרה והקפצתי אותו לביתו, נפרדנו בלחיצת יד חברית. 

אני חייב לציין שלמרות שזה לא באמת הוגדר כדייט, ולמרות שזה היה באמצע היום (והרי אתם יודעים מה אבא אומר על דייטים באור יום), הרגשתי קצת פרפרים בבטן לגבי ליאור. יתכן שאפילו הייתי מנשק אותו בנסיבות מסויימות... אז לאחר הפגישה לגלידה, שנינו מצאנו לנכון לספר זה לזה שהיה לנו באמת כיף ושצריך לעשות את זה שוב מתישהו. 

ולפינת הסרט השבועי לילד -

בשבועות הבאים ליאור רק סיבך לי את התמונה. מצד אחד - קובי, שרק רציתי להתחתן איתו, אבל שהיה דתי ושלא ממש הבנתי מה נסגר איתו, ומצד שני - ליאור, שאמנם נפגשתי איתו רק פעם אחת, אבל הוא לגמרי שווה פגישה נוספת (בינתיים שמרנו על יחסי שיחות מסנג'ר...).

ילדים, באותם ימים הרגשתי כמו אמא שצריכה לבחור את אחד מילדיה. פשוט לא הייתי מסוגל להחליט! התחלתי לדמיין את כל הסיטואציות האפשריות, ולנסות להבין מה אני מעדיף שיקרה.

אבל כזכור, תוך כמה שבועות כבר הייתי בחו"ל, בין נופים ובילויים - ושני הבנים כבר לא הטרידו את מנוחתי... עד החזרה לארץ, זאת אומרת.

ילדים, לפעמים בחיים אתם מסתכלים אחורה על רגעים וסיטואציות ופשוט משוכנעים שאיזשהו תסריטאי גאון כתב אותם. הכל - התפאורה, הניצבים, הטקסט שהדמויות אומרות - פשוט אין סיכוי שזה לא היה מתוכנן ביד אומן לצורך איזה סרט. בדיוק כזה היה הדייט השני עם קובי.

אז פחות מ-12 שעות אחרי שנפרדתי באוטובוס מקובי מצאתי את עצמי שוב פנים אל פנים מולו. הפעם שנינו בבגדי טיולים - הוא עם סנדלי השורש הנצחיים ואני עם נעלי הרים, תרמילים, מים, כובעים - הכל היה מוכן. קצת מבוכה, בכל זאת - רק אתמול נפגשנו לראשונה, אבל הרבה נינוחות, קובי היה בחור כזה... נינוח. איכשהו הוא הצליח גם להדביק אותי בכל הספונטניות המוזרה הזו.

כך עשינו את הדרך בהליכה לאורך מסלול יפהפה שנמשך כמה וכמה שעות. לאורך נחל, בין העצים, מעל גבעות, מעלינו ציפורים מצייצות - ומעט מעט מטיילים אחרים. האווירה היתה פסטורלית לחלוטין, ולאורך הדרך שוחחנו לנו בשקט, או סתם שתקנו כשלא היה לנו משהו חכם להגיד. ממש כמה דקות אחרי שכבר התחלתי להתעייף - הגענו לחוף ים בתולי ומהמם ביופיו. שפך נחל, עצים, כמה חיות - וקו המים שנוגע בחול החלק, ומשם כחול עד האופק. זה היה יום אביבי במיוחד, לא חם מידי ובוודאי שלא קר מידי - פשוט מושלם.

קובי לא בזבז זמן, ולפני שהספקתי להגיד "אתה בא לפה הרבה"? הוא כבר הוריד את הבגדים, נשאר עם בוקסר וקרא לי לבוא אחריו למים.

פאוזה לרגע.

ילדים - אם אתם לוקחים מישהו לדייט שני וגורמים לו לראות אתכם עם בוקסר ותו לא - זכרו שזה מסוכן. הגוף של רובנו כולל גם כל מיני פגמים - שומות, נקודות חן, שיער ועוד שלל רעות חולות - לא תמיד כדאי לחשוף אותם ברגע הראשון. עדיף לחכות שהצד השני יכיר אתכם, ימשך אליכם, ואז הוא כבר יקבל אותם כנתון ולא יברח. תזכירו לי לספר לכם את הסיפור על יגאל בהזדמנות, לפעמים פגמים פיזיים יכולים להרוס את כל החוויה...

אבל במקרה של קובי לא היתה שום סכנה - היה לו גוף מדהים, יחסית לחננה שלא מבלה בחדר כושר בכלל, זאת אומרת - והוא רק הטריף לי את הפרפרים בבטן כשהוא רץ ככה בבוקסר לתוך המים.

אני כמובן לא ציפיתי לרחצה כחלק מהטיול, ולכן לא ממש באתי מוכן, אבל האווירה היתה כל כך טובה שזה לא הפריע לי - פשטתי את הבגדים ורצתי אחריו. המים היו קרירים ומרעננים אחרי הדרך הארוכה והזיעה, והיה ממש כיף להשפריץ ולהשתטות עם קובי.

אני לא אגיד ששם במים לא עבר בי שוב הרצון העז שהתחיל כבר בערב הקודם - לנשק את הבחור. אבל שוב, משהו עצר בעדי - הוא דתי, שמעתי שיש להם קטע שהם לא עושים סקס לפני החתונה, יכול להיות שגם יש להם בעיה להתנשק?

אז אחרי כמה דקות טובות של שעשועי מים, עשינו את דרכנו חזרה אל החוף, שם חיכו לנו התיקים שלנו. קובי מיד שלף מהתיק שלו מגבת, ונתן גם לי להתנגב בה. מיד אחר כך הוא אפילו שלף לעצמו בוקסר להחלפה והחליף אותו, בעוד שאני נאלצתי להשאר עם הבוקסר הרטוב שלי.

כדי שבכל זאת הבוקסר שלי יתייבש נשארנו לשכב קצת בשמש, בצילו של עץ. אחד ליד השני, בדממה, כל אחד אוכל את האוכל שהביא מהבית, ומידי פעם גם חולקים קצת. קובי הוציא את הסלולרי שלו והפעיל מוזיקה - יהודית רביץ. היה לנו טעם כל כך דומה במוזיקה שזה רק הגביר את ההתרגשות בבטן שלי, הפרפרים איימו לפרוץ החוצה - מי יודע באיזו צורה...

כעבור חצי שעה החלטנו שהגיע הזמן לעשות את דרכנו חזרה, אבל לא לפני תמונה! קובי שלף מצלמה קטנה, העמיד אותה על סלע ואותי לפני נוף הים, שם טיימר ורץ לכיווני. כעבור כמה שניות - צילום אוטומטי. מעולם לא יצא לי לראות את התמונה הזו, אבל אני זוכר שממש התפלאתי שהיא צולמה. בכל זאת - דייט שני עם בחור כמעט-זר, תמונה נראית כמו בחירה קצת לא סטנדרטית. ומצד שני, קובי היה בחור לא סטנדרטי. מאוד.

אז עשינו את דרכנו בחזרה לכיוון המכוניות שלנו, כשלפתע באמצע הדרך קובי עצר. הוא מצא סלע די גדול שמשקיף על הנחל, בצל העצים וביקש שנעשה שם הפסקה. כמובן שהסכמתי, מי אני שאתנגד להפסקה... התיישבנו זה ליד זה על הסלע. קובי פשפש בתיקו והוציא ספר שירה. אלתרמן. המשורר האהוב עלי...

במשך כמה דקות טובות הוא רפרף על השירים, כאילו ניסה למצוא את השיר האידיאלי לאותו הרגע הספציפי. על כמה מהם הוא התעכב וקראתי מעבר לכתפו, אך נראה שהוא פשוט לא מוצא שום שיר שיניח את דעתו. בדיוק אז כנראה הייתי צריך לנשק אותו, אבל הייתי פחדן - ואולי גם קובי. למרות שלא מתאים לו.

בסוף נראה שקובי התייאש, והחליט להמשיך במסלול חזרה למכונית. אחרי כמה דקות נוספות של הליכה כבר מצאנו את עצמנו בתחילתו המוכרת של המסלול ותוך כמה דקות נוספות הגענו.

"היה לי ממש כיף"

אמרתי לקובי

"גם לי"

הוא השיב בחיוך.

וגם שם, ממש שם, הייתי יכול לשרבב נשיקה. אבל לא שרבבתי, כי פחדתי להרוס את זה. נפרדנו במעין לחיצת יד גברית / חיבוק, וכל אחד נסע לביתו.

אחרי שהגעתי הביתה, עייף אבל ממש מרוצה, שלחתי לו גם הודעת טקסט עם תודה.