יוו איזה כיף P:

פרק 2 יוצא לדרך D;

בשביל רענון, אני אשים בכל פרק קטע קצר מהסוף של הפרק הקודם P:

~~~~~~~~~~~~~~~~

מהפרק הקודם:

כולם התלחששו. אף אחד לא הבין על מה לינקס ואני מדברים.

"תתרחקו" ציוויתי וכולם התרחקו ויצרו מעין מעגל אליפסי סביב לינקס, אר ואני.

הושטתי את ידיי מעל לרגלו הפצועה של אר. הוא הסתכל עליי באי הבנה, כמו שכולם הסתכלו עליי באי הבנה.

עצמתי את עיניי ומלמלתי, "קלירו"

והאור הכחול שיצא מידיי, נראה אפילו מבעד לעיניי הסגורות.

פרק 2

פתחתי את עיניי, וראיתי איך רגלו של אר מחלימה. אר הסתכל עליי, חלש ומבולבל. כמו יתר האנשים שהיו בחדר.

"איך אני אמורה עכשיו למחוק להם את הזכרונות?!" התעצבנתי על לינקס.

"תנסי איכשהו!" אמר לינקס.

עצמתי את עיניי וחשבתי רק על: שלא יזכרו כלום ממה שקרה... שלא ייזכרו כלום... שלא ייזכרו...

ואז לפתע כל החדר התמלא בעשן סמיך.

כולם השתעלו ואז לפתע, העשן נעלם.

אר עמד ביחד עם ביל וג'ייקוב, חבריו ללהקה, ג'ני ונולה פטפטו איתם בשמחה, הילדים ניסו למשוך את תשומת לבם של החדשים...

ולינקס ואני? עמדנו והסתכלנו על המחזה.

"אני מניח שזה עבד..." אמר לינקס בבלבול.

"כן..." מלמלתי גם אני.

"טוב כולם!" קרא לינקס וההמולה השתתקה. "עכשיו נלך לאכול צהריים, ומייד לאחר מכן, דפני ואני נהיה במשרד עם אורח. אז נא לא להפריע לנו, בסדר?"

"איזה אורח?" שאלה שריל באי הבנה.

"מארק המדען, החבר הכי טוב שלי, לביקור חודשי" ענה לה לינקס.

אני ידעתי למה הוא מביא את החבר הכי טוב שלו, מארק. הכל בשביל לבדוק אותי, ולנסות להרכיב מכשיר שבעזרתו אני יוכל לשלוט בכוחות הלא נגמרים שלי. מה גם שהם חוקרים את התופעה, למה יצאתי לא אנושית כזאת. וגם מהם השורשים שלי.

"הוא בא בגלל הבעיה של דפני?" שאל רוי בן ה-4 בהבנה.

"בעיה?" שאלה ג'ני. "איזו בעיה יש לך, דפני?"

"הבעיה" שלי הייתה כמובן הכוחות שלי, ועצם העובדה שאני מכשפה (ככל הנראה). לינקס ואני אמרנו לילדים בכל פעם שמארק בא הבייתה, שיש לי מאין "בעיה".

אבל הג'ני הזאת... אין לה שום זכות לפלוש לחיי הפרטיים!

"זה אישי" עניתי בשקט. זה סתם לה את הפה.

כולם הלכו למטבח. לינקס היה המוביל (בשביל החדשים. בדרך כלל הילדים היו עוקפים אותו), ואני הייתי המאספת.

ראיתי שאֶר, מתעקב מאחור, והולך לצידי.

"אתה יכול להתקדם" סיננתי לו.

"אני זוכר הכל" אמר אר וליבי נדם.

הוא זוכר? איך הוא יכול לזכור?! הוא היה אמור לשכוח כמו כולם!

"א-אתה מ-מתכוון לכך שאמרתי שאני חמוס?" אמרתי בניסיון כושל להכשיל אותו.

"לא. זה שיש לך כוחות" יופי מטומטם. לא חידשת לי.

"אבל היית אמור לשכוח!" אמרתי באי הבנה.

"זה לא פעם עליי" אמר אר וחייך חיוך מרדני. "זה יכול דווקא להועיל..."

"למי בדיוק?!" נבחתי עליו.

ג'יין, בלה, ורוי, שהיו לפנינו, הסתכלו עליי בבהלה.

"תמשיכו ללכת! כבר הגענו למטבח!" אמרתי וצחקתי בהיסוס.

זה עבד, איכשהו. ילדים זה עם כזה תמים...

השולחן היה ערוך לקראת כולם. אני התיישבתי במקום הקבוע שלי באמצע השולחן, ליד שריל ופוג'י.

שריל התיישבה מימיני, ומשמאלי, ברוב חוצפתו, אר התיישב.

"פוג'ימרו יושב כאן" סיננתי לו.

"פוג'ימרו יכול לעבור מקום. לא חסר מקום בשולחן הזה," סינן לי חזרה. "חוץ מזה, שעוד לא סיימתי את הדיבור איתך"

"אבל אני סיימתי" אמרתי בהתנשאות.

"זה לא ממש איכפת לי אם את סיימת" אמר אר באותו טון.

התחשק לי לסטור לו. הרגשתי כבר איך היד שלי עולה, אבל הרגעתי את עצמי בנשימה עמוקה.

"אני לא אספר לאף אחד על הבעיה שלך," לחש לי אר, בחיוך זדוני. "בתנאי שאני אשתמש בך"

הסתכלתי עליו באימה. "אתה כל כך לא!"

"את רוצה שאספר לכולם?"

"ל-לא!!"

"אז תקשיבי לי עד הסוף..." אמר אר.

למזלי, באותו הרגע לינקס שם את הסירים על השולחן, והתיישב במקומו בראש השולחן. "בתאבון!"

"בתאבון!" כולם ענו לו, ורק אני מלמלתי באיחור, "בתאבון..."

מילאתי את הצלחת בשניצל ואורז עם תירס - פשוט וטעים.

ראיתי שאר ממלא את הצלחת שלו בסלטים למיניהם ובאורז.

"אני צמחוני" הוא הסביר לי.

"לא שאלתי" אמרתי לו חזרה.

"ולענייננו..." לחש לי אר תוך כדאי שהתחלנו לאכול.

"כדאי לך לרדת מזה. ומהר."

"אז אני אספר לכולם!" אמר אר בקול רם, על מנת שכולם יישמעו.

"תספר לנו מה?" שאל ג'ייקוב באי הבנה.

"בסדר! אני מסכימה!" סיננתי לו.

"ש...הדיסק החדש שלנו עומד לצאת בדצמבר הקרוב!" אמר אר והנמיך את קולו שרק אני אשמע.

"אז כוחותייך יהיו לשירותיי, ואני לא אספר. עשינו עסק?"

"עשינו עסק" מלמלתי בחוסר ברירה. "אבל רק שתדע, שאני לא אחראית לתוצאות. אני לא מכשפה מוצלחת כל כך."

"מכשפה?" שאל אר באי הבנה.

"זה מה שאני, אפשר להגיד..." מלמלתי. "מכשפה. יש לך בעיה עם זה?"

"ל-לא... זה פשוט שמכשפות ממש מכוערות עם אף מעוקל וגדול..."

"אתה רומז שאני מכוערת?" התחלתי להתעצבן.

"לא! אני אומר ש - " ניסה אר לתקן את עצמו אבל לי נמאס.

"פשוט תסתום. דיברת מספיק." השתקתי אותו והמשכתי לאכול בשקט.

כולם פטפטו, צחקו ונהנו. אפילו אר נהנה לדבר עם כולם, ואפילו שר להם את הפזמון של השיר הכי טוב שלו, "The Way For The Destiny".

מייד לאחר הארוחה, כולם התפזרו. אני הלכתי עם לינקס לדלת הכניסה, שם חיכה לנו מארק.

הלכנו ביחד עם מארק, המדען הקירח, למשרדו החמים של לינקס.

התיישבתי על הכיסא, ומארק הוציא את המכשיר המוזר שלו - מאין ענף מוזר בצבע תכלת שפולט אור, וכשהוא עובר דרך כל הגוף שלי, מחברים אליו כַּבֶּל הישר לפלאפון, והוא מאתר את הנתונים.

"מוכנה?" הוא שאל אותי.

"כן" אמרתי.

הוא העביר את הענף הזה דרך ההגוף שלי. אני עצמתי עיניים, והתפללתי שהוא ידע עליי כבר משהו חדש. מייד כשהוא סיים, הוא העביר את הנתונים לפלאפון שלו וקרא בשקט.

"מה זה אומר?" שאל לינקס את מארק בלחץ.

"אני רק יכול להגיד שאת מוכיחה את תאוריית המתמטיפורה" אמר מארק בקולו העמוק.

"מתמטיפורה? מה זה?" שאלתי באי הבנה.

"שילוב של מתמטיקה, ומטאפורה. התאורייה אומרת, שיש כוחות מוחבאים באיזה חפץ או בנאדם מתמטי. משמע, את הבנאדם המתמטי הזה. ואת בעצם המטאפורה על המתמטיקה..." אמר מארק בשביעות רצון.

"אבל מה קשור המטאפורה?" שאלתי, עדיין לא מבינה כלום.

"זה מסובך. את תביני ככל שתגדלי" אמר לינקס וליטף את ראשי כמו שעושים לגור כלבים.

"חוץ מזה, יש עוד ממצאים חדשים?" שאלתי, מנסה להעביר את הנושא מתאוריית המתמטיפורה המפגרת, שאני לא יודעת כלום עליה.

"כן," אמר מארק ופניו התעקמו. "וזה לא משהו טוב."

"מה זה?" שאלנו לינקס ואני פה אחד.

מארק הסתכל עלינו ומבט עצוב בעיניו.

"ככל הנראה, דפני, את טעות של האנושות. טעות של הטבע. את לא הייתה אמורה להתקיים בכלל, אלא אם כן..."

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

זהו להיום P:

תגיבו??? בבקשה.???

מרי 3>