דיאלוג עם מראה/ דפים מיומנו של גיבור-על זועף

"כן,אני עוזבת אותו בשבילך," אמרה בלחישה והתקרבה אליו, מושיטה יד ללטף את לחיו הדוקרנית. "אותך אני אוהבת. אתה זה שאני רוצה. היחיד. וחוץ מזה שאתה הרבה יותר חתיך," הוסיפה במשיכת כתף אגבית," מה זה חתיך. שווה בטרוף... רק לראות אותך בלי חולצה..."

הוא מצידו, לא יכל גם להימנע מכך וליטף הוא גם את לחייה, מביט אל תוך עיניה המדהימות. מרגיש ונותן להרגשה, להבנה הנהדרת הזאת למלא את כל כולו. מבין ומשלים עם ההבנה הזאת, מפנים אותה-למרות כל התסכול, הכעס, האכזבה והתיעוב העצמי וההדדי- הוא אהב אותה ככ... הוא לא יכל שלא... זהו ייעודו וגורלו, כמו גם ייעודה וגורלה ודבר אחר לא ישנה זאת. הוא היה האחד והיחיד, המלך והנסיך, האל הבלעדי והיא- לב ליבה של הממלכה בה שלט ביד רמה. הסיבה והתוצאה והכל הכל- למענה. בחיוך יכל לראות איך גם החיוך שלה הולך ומתפשט על פניה המתוקות. החיוך המדהים הזה שלה... ורק היא ידעה לחייך חיוך שכזה...

הוא משך אותה אליו לאט, בעדינות ונישק אותה, מופתע שוב פעם לגלות, ממש כמו פעם, עד כמה השפתיים שלהם מתאימות. כאילו נוצרו אך ורק האחד בשביל השנייה. סיר ומכסה...

אחר כך הפשיט אותה והיא הפשיטה אותו.

אחרי זה כבר לא זכרו כלום.

מערבולת של תשוקה ערפלה את הכל.

ולמחרת בבוקר הוא התעורר לבד.

שוב לבד.

וידע.

זה היה שוב חלום.

 פריחה !!!

אהובתי, לאחרונה אהבתי אלייך הופכת לנואשת יותר ויותר...

הקרניים הסגולות אשר השמש שולחת בשקיעתה כלפיי הרקיע מזכירות לי את השקיעות בהן צפינו אנו יחדיו,מחובקים...

כל דבר, פעוט משמעות ככל שיהיה, בעולם הארור הזה, מזכיר לי אותך: כל שיר מזכיר לי את צליל קולך המתוק כל כך. קול משב הרוח מבעד לחלון חדרי מעלה בעיניי רוחי כמעט מייד את שיערך הנד לרוח הבוקר הקרירה, העצובה במעט, אך האצילית מאוד. בכל פעם שאני רואה זוג המאושר בשלו אני חושב על הזמן שהיית קרובה אליי כל כך, גוף אל גוף, לחי אל לחי, דמעה אל דמעה...

דעי לך, שאני מקלל את העובדה שלא שהיתי איתך יותר זמן כשעוד יכולתי.

אני יכול עוד לחוש את מגע שפתייך המרפרף על שפתיי שלי, המעירות אותי משינה טרופה, עמוסה עד לעייפה בסיוטים על עזיבתך בטרם עת וגופך... כן, אני יכול עוד לחוש בגופך צמוד לשלי ואני מתמלא בתשוקה מחודשת, אדירה מכל תשוקה שאי פעם ידעתי, או לא ידעתי...

אמש צפיתי בגליי הים שסער במיוחד וכל שיכולתי לחשוב עליו נוכח המראה העצמתי הזה הוא מבטך המכשף ועיניך הקוסמות לי כל כך. וכשאני נזכר בך דומעת מכאב, יקרתי, ליבי נשבר לו לאלפי רסיסים וכל חלקיקיו הקטנטנים מתפזרים ברוח, כדבר כה חסר חשיבות, כמו חול, כמו אבק...

ובסוף כל יום, כשאני צופה מרותק בכוכבים, בירח ובעננים השחורים ויכול עוד להריח את הלילה הסגול, אני זוכר על בשרי שלי את הלילות ההם, כל כך לא נשכחים וכנראה שגם לא ישכחו, שאני חי אותם מידי יום ויומו – לכל אורך היום ובכל נשימה.

דעי לך, שגם הבנתי שיופייך מכאיב לי. הביני, לפעמים כאשר ישנו פרח יפה כל כך, אין הלב מסוגל לשאת מראה טהור זה, תמים כל כך, לאחר שהוא עצמו כבר טונף כליל וישנה התנגשות בין אופי הלב לאופי המראה ועצם ההתנגשות היא היא  אשר גורמת לכאב העז מנשוא הזה.

ועוד דבר - געגועיי אלייך מכילים את כל יומי וכל קיומי. כל דבר אשר אני עוסק בו או חושב עליו,תמיד יתחלף לרגעים מספר במחשבות עלייך והדבר מעציב אותי מאוד, כי את רחוקה ובלתי נגישה כל כך והמחשבות ישארו אך ורק מחשבות ללא שום אפשרות למימוש. כל רגע שאני לא איתך לוקח לי עוד קצת מכוחי להמשיך הלאה, להמשיך ולשרוד...בכל רגע שאני נוכח מחדש שלעולם לא ניפגש שוב ולעולם לא נתאחד לעד...

אני יודע שכל אשר אכתוב לך, אהובתי, לא יהיה מספיק ולא ימצה עצמו עד תום, לא ימצה בקצת אפילו את רגשותיי הכנים ביותר ולכן אסיים במשפט העתיק בעולם, שכבר החריב ממלכות והוליד תקוות...

אני אוהב אותך.

                                                                                                                           שלך – לנצח וגם אחריו –

                                                                                                                           סתיו