לא ייאמן כמה שנערה בת 18 צריכה לסבול מכל כיוון אפשרי.
אז בהתחלה זה היה גיל 15 שבו התחיל כל החרא הזה..הפרעת אכילה.
הפרעת אכילה שנמשכת עד עכשיו ואף יותר גרועה.
אף אחד בחיים, בעולםםםם, לא יבין מה הכאב בעוצמתי הזה של הפרעת אכילה. אף אחד.
אף אחד לא יודע מה זה לקום ולהרגיש כל פעם מחדש שזה הדבר היחיד שתופס את כל העולם שלך. זה פשוט כל העולם!
זה פשוט לסחוב את זה כל יום כל דקה כל שנייה..זה נצח.
לא סתם אומרים, עד שאתה לא בנעליים של מישהו אתה לא יודע איך הוא באמת מרגיש.
אז נכון..לכולם קל להגיד "תתגברי על זה"..הם לא מבינים כמה אני מנסה להתגבר..אי אפשר..זה קשה..זה גדול מידי!
מתה שזה יגמר..שהסיוט הזה יהפוך לעוד זיכרון מהעבר שלי..
בנוסף לכל זה עזבתי את השירות לאומי [הייתי רק חודש] כי היה שם זין!!
לא רציתי ללכת לשירות לאומי..רציתי להתגייס..ואני עדיין רוצה..
זה ההורים האלה..רק הם!
הם לא רוצים שאני יתגייס..כל פעם שאני מעלה את הנושא הזה, את המילה "צבא" , הם מתלהטים ומתעצבנים..
דיי כמה אפשר??
לא מספיק לכם 17 שנה של לרצות רק אותכם???
כל הזמן חושבת מה טוב להם ולא מה טוב לי באמת.
אני פגועה כל כך חזק שאני לא חושבת שזה יתרפא בזמן הקרוב.
ונשבעתי..נשבעתי שאני לא יסלח להם אם אני בסוף לא יתגייס.
אני פוחדת להתגייס כי אז אני יאבד אותם..אני יודעת את זה.
מה כואב להם?
אני מקנאה בחברות שלי שאני רואה את היחס השונה של ההורים שלהם בקשר לצבא.
הם לא רואים את זה..את כל הכאב הזה שיש בי..כאב שמורכב מהרה הרבה דברים..
אז הם מצאו אצלי כדורים של דיאטה והתעצבנו..ניגבתי דמעה ועוד דמעה..הם לא רואים. כי אני שחקנית. שחקנית טובה מידי.
בקשה אחת יש לי..
שיתנו לי חופש..
שבכל בחירה שלי הם יהיו לצידי ויתמכו. זהו. לא יותר מיזה. אז מה הבעייה? מה פאקינג הבעייה?
רוצה חיים טובים יותר..
מתי זה יגמר?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אובססיבית..