האיש שהיה חופשי לעשות טעויות, הן השפיעו רק עליו בעצם, הוא לא הבין את זה אז, לא ראה את זה. עכשיו כל צעד מדוד, כמעט כל פסע מחושב. אמנם מדי פעם, לעזאזל התוצאות. עולה צורך בלתי נסבל לצאת מהעור של עצמך. זה מחזיק מעט מדי, תמיד, ואף פעם לא מספק...
חסרים לי ימים של אי בהירות, לדעת פחות, להיות לא בטוח. לתהות על קנקנו של העולם. היום הכל כבר מדי מובן, לדאבוני לא יוצא לי לטעות לגבי טבעו של היקום או האדם לעיתים קרובות מדי. רוב רובם המכריע של בני האדם לא שווים הרבה, לא לאורך זמן. לא לקשר שיש לו משמעות. המציאות העגומה היא שאתה די נתקע במקום מסויים מוכר לעצמך שכך זה נכון וטוב ושזה התיקון שלך. סובל בשקט...
אני לא טוב בלסבול, והרבה פחות מכך בלהיות בשקט. כאן חסר לי מישהו שמעולם לא הייתי...
אני יודע שזה געגוע לאדם שכבר לא אוכל להיות, זה ממילא רגעי, לא באמת אהבתי אותו, או להיות הוא. אהבתי את האפשרות שממנו אהפוך למשהו אחר, טוב יותר לי ממי שאני ומה שאני היום.
אבל זה כבר לא יקרה, יותר מדי אנשים יקרים לי מדי, וצריכים אותי כך ופה.
אולי מה שאני באמת צריך זו מכונת זמן....
אם למישהו יש אחת, אפשר סיבוב?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: