כי אם אני לא אכתוב מי יכתוב?

ואולי הכותרת דרמטית מדי, אולי זו רק תהום של בידוד. יש משהו מנותק בחיים האלה שלי.

הקריירה שהיתה ונמוגה לכדי לא יותר מרמז לגדולת העבר.

מקום המגורים הנידח והמרוחק, מעולם לא הייתי איש העיר הגדולה, אבל באמת שזה הרבה יותר מרוחק מנותק מכל מקום שחייתי בו אי פעם.

החברים שאינם עוד. אחד נפטר, אחרים נסעו, והרבה מאלה שעוד כאן, רק נאמנות לעבר שהיה ואיננו עוד משמרת את הקשר. קשה כל כך בגיל הזה למצוא חברה וחברים חדשים.

מגיע לי אני מניח, מרבית החברים הקרובים היו נשים, אם קרה משהו פיסי ביננו זה פשוט הסתבך ונגמר. וכשלא קרה, הן אבדו עניין והלכו...

אולי לא הסכלתי לזהות מי תדע להיות בוגרת לגבי העניין. האמת שזה היה משני כמעט תמיד. למעט אולי מקרה אחד. בכנות, עם כמעט כולן ללא יוצא דופן החוויה לא היתה כזו שיש צורך לחזור עליה.

והרי אני חבר טוב כל כך, מעולם לא אמרתי לא. מעולם לא. לא פעם אחת, איך אפשר, אם מישהו כבר מגיע למצב שבו הוא מרגיש צורך לבקש. והרי זה קשה כל כך לרובנו. אני תמיד שם, תמיד. מעל ומעבר, ברמה שכנראה קשה להבין, ואני יודע היטב שמעטים מבינים שאין אינטרס ממשי מאחורי הדברים, אפילו לא ציפיה להכרת תודה. 

ברור לי שאני זקוק לחופשה מעצמי, להתרחק מהכל, אלוהים אדירים כל גרגר חול סודק את השריון.

אני עייף מהקיום הזה, המלאה כל כך...

עייף ועדיין שינה לא באה, לא מהר ולא בקלות. וכשהיא באה היא לא מביאה איתה מזור...

לנשום...