כי אם אני לא אכתוב מי יכתוב?

נראה שלמרות גילי הלא מאוד מתקדם, בכל זאת מרבית מתהילתי היא נחלת העבר, אין לי תקווה רבה מדי לבאות. המציאות מכתיבה את התנאים, והיקום אינו יודע פשרה. מילא, מי אני שאבוא בטרוניה. קטונתי לצורך כך.

מילא, לא יבוא מכך מזור, השמיים אטומים לתחינת האדם, מדי פעם פשוט טרחת לבקש בדיוק כשהכוכבים הסתדרו למקומם הראוי מאליהם. אני לא כלום, אין לי חשיבות משמעות או תכלית. לו הייתי אני יושב במרומים לא הייתי משית לבי לשכמותי.

 מעולם לא ידעתי תקווה מהי, לא ייחלתי מעודי לדבר, לעיתים פעלתי לקיימו. לעיתים קרובות יותר, חלפו דקות או ימים והוא נראה חשוב ונחוץ הרבה פחות מאשר בתחילה, אז הנחתי לעניין, והמתנתי בשקט מחריד משלווה, למשהו חדש ואחר, שאורו לא יועם בקלות שכזו.

הוא מעולם לא בא, ואני עייפתי מלהמתין.

אהבתי היטב מהרוב, נתתי מדמי ובשרי למען האחר. ללא ציפיה לתמורה ולעיתים קרובות מדי זו אכן לא באה. לא נרפה לבי, ולא חדלתי מן האהבה. בזאת לפחות יכול אני להתנחם.

הייתי מעדיף להתנחם בזרועות וחום גוף.

אבל הכוכבים לא מסתדרים כך הלילה. ואולי לא יסתדרו כך לעולם...